את היצירה "חוט אדום" המוזיקאי נדב דלומי מצא אחרי משבר כתיבה שהגיע בעקבות השבעה באוקטובר, כשחשב על ארבעת הסבים והסבתות שלו, בעודו תוהה מה היו אומרים על מה שקרה לנו. חמישה שירים בשלושה רבעים מספרים על מדינה חצויה שכבר לא תהיה אותה אחת // טור אישי
רינה ועמוס בן סימון. יהודית ומאיר דלומי. הסבים והסבתות שלי. טריפולי, עיראק, באר שבע. השנה היתה 2024, זה לא היה מזמן. זה היה אתמול וכאילו נצח עבר. הלם, התכנסות, אבל גם התפזרות ושוטטות בעולם. מעין פיזור נפש אובדני. היית כרוך ומלופף סביב מוט העצב הגדול, ובאותה העת התרחקתי לאלף מקומות. בפברואר צהל נכנס לחאן יונס, אחים ואחיות שלנו היו בעזה ואנחנו הופענו במרכז ענב עם "כל הגיבורים עזבו". הבמה היתה רחבה, ואני זוכר שבצד ניגנה רביעיית מיתרים ובמרכז הלהקה, והדמויות עמדו בפרונט – יפות וזקופות, ובסוף מחיאות הכפיים.
>>מופע המחצית הראשון בתולדות המונדיאל צריך להיות גם האחרון
זו היתה הופעת פרידה. ידעתי את זה בלב ולא הבנתי מה עושים עכשיו. תמיד זזתי מפרויקט לפרויקט. אני כותב וכותב ומוחק, ואחר כך הולך ליוסי שטרית. אנחנו יושבים בסלון של האולפן שלו בשכונה ג׳ בבאר שבע ומקליטים. רחוקים מהמרכז. עושים את שלנו. תמיד, כלומר בכל פעם שהקלטתי אלבום, היו ניצנים חדשים שהופיעו לקראת הסוף, אבל הפעם היה שקט, והשקט הזה איים עלי. תמיד היו לי מנגינות, אבל חשתי שהן עזבו וזה מבהיל. מעין יובש בגרון שאף רופא לא יכול לרפא. כל מי שכותב יודע ומבין.
אולי מה שהציל אותי היו לימודי הספרות. החלטתי באמצע החיים ללמוד תואר שני בבן גוריון. אני, שנולדתי בבאר שבע ותמיד ראיתי את האוניברסיטה מבחוץ, עברתי לראשונה את הגדר. נאחזתי בלימודים. בכל הכוח נאחזתי בעברית שנכתבה, והיתה פלא בעיני. אם העולם הפך לאבנים הספרות היתה מים. השקעתי ושקעתי, והבנתי עד כמה המדינה שלנו נולדה מתוך ספרות. ראיתי כיצד היא בקעה מתוך ידיים שכתבו שירים ופרוזה. לראשונה למדתי להכיר את שמות הרחובות באופן אינטימי.
ערב אחד, מתוך הליכה לאיבוד, הגעתי אל הקלידים הלבנים והשחורים, ומתוך הפסנתר שזמן כה רב לא נגעתי בו נולד שיר ראשון. כתבתי על רינה. על סבתא שלי האהובה. גלגלתי את הטקסטים של תהילים. מזמור לרינה. כך התחילו המילים, וחשבתי עליה וגם על עמוס, ומאיר ויהודית. מה הם היו אומרים על מה שקרה לנו? באותו רגע החלטתי. זה יהיה אלבום קטן. כן, זה יהיה אלבום קטן. כל השירים ינוגנו בשלושה רבעים. זה המקצב היפה ביותר ואני אכתוב אותם. את ארבעתם. המוזיקה לא תהיה ערבית, היא לא תהיה מזרחית, לא יהיו סלסולים, היא תהיה אני.
האם הם היו מזרחים? עד היום אני לא יודע מה זה אומר. אני יודע שהם אהבו את המדינה אבל המדינה לא אהבה אותם. אני יודע שזו לא אותה המדינה. והמילים? איך כותבים על סבתא, על אמא של אבא שלי, שלא הכרתי? איך כותבים על מי שאהבת יותר מכל? איך תופסים את זה? את ההוויה שלהם, או לפחות חלק ממנה. בתוכי התגלגלו טקסטים של לאה גולדברג וסמי ברדוגו, אבן גבירול וביאליק והכרמל של זלדה. קומה שלמה חדשה שנבנתה.
דברתי עם אמא שלי ואבא שלי ודודים ודודות, ויצאתי למסע שורשים חדש. דמיינתי את סבא מאיר יושב עם הגב אלי ועם הפנים אל הים התיכון הצבוע כחול עז, וראיתי אותו מביט אל האופק. הוא הגיע עם התקוות והחלומות והאמין שזו אכן תהיה עלייה, אבל החיים התהפכו עליו וכמו יונה הנביא, נאלץ לקבל על עצמו שליחות שלא רצה ולא ביקש. חשבתי על סבא עמוס שהיה לוקח אותי אל הים של גבעת אולגה, ועל אותו חוט אדום של ילדות שנמשך ונמתח מאז ועד היום.
ניסיתי בכל כוחי לכתוב את יהודית שאבי התייתם ממנה בגיל צעיר. למדתי שמדי ערב לקחה אותו בידה לאורך מעברת "שער עלייה", וביחד הלכו את כל מהלך האוהלים והבדונים עד הקצה, עד הגבול, עד המעבר שמעבר למעברה כדי למצוא נשימה ואוויר טוב. ראיתי את ארבעתם כאילו היו עוברים בתוך רחם המעברה שפלטה אותם על המדבר הישראלי חסר הרחמים, ובקשתי לזכור אותם. שיהיה לזה ערך. אולי, באופן סמוי, ביקשתי להבין את פשר המציאות, את הסיבה והתוצאה, ואת מהלך החוט האדום הפרטי שלי, שאין לו קשר לאותו תדר כוחני, אלים, מסחרי, שהשתלט על העולם. זהו חוט אדום הכרוך על ציר אחר. נפרד.