לשיטתו של חולדאי ההתמודדות בינו לבין נתניהו היא מכרז לאיתור הטכנוקרט היעיל ביותר לניהול מכונת הכלכלה. זירת הבחירות צריכה לחזור ולהפוך להיות זירה של תחרות בין פרויקטים הפוכים במקום בחירה חסרת משמעות בין אישים שאומרים אותו דבר \\ טור דעה
כאשר נשאל ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי על ההבדלים בינו לבין רה"מ בנימין נתניהו, הוא אמר שאינו דומה לו כלל, מפני ש-"נתניהו לא יודע לנהל, ואילו אני כן".בכך ביטא חולדאי היטב את השקפת עולם ניאו-ליברלית הגורסת שלמעשה – הסתיים עידן הדיון הפוליטי בין חלופות ערכיות שונות. לשיטתו, בחירות הן רק עניין טכני שיכריע מי יהיה האדמיניסטרטור המסוים שיתפעל את המערכת בארבע השנים הקרובות וההכרעה בין המועמדים השונים צריך שתיעשה לפי כישורים ניהוליים, ולא בהתאם לקווי מדיניות שונים.
האם צריך לקצר את שבוע העבודה או להאריך אותו? האם לבטל את שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה או להעלות אותו? האם להשקיע בדיור ציבורי כדי להבטיח קורת-גג לכל אזרח או לתמרץ קבלנים פרטיים לבנות דיור-יוקרה לעשירים-בלבד? לפי הגישה הניאו-ליברלית, כל אלה הן לא שאלות שיש לבחון אותן מבעד למשקפיים אידיאולוגיות שונות וזרמים שונים בפוליטיקה (ליברלים, שמרנים, סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים וכו'). התשובות לכל השאלות האלה הן בידי "מדע הכלכלה", גוף ידע מקצועני ונייטרלי לכאורה.
אין זה מקרה שבמסיבת העיתונאים שחולדאי ערך לפני שבוע, בעת הצגת המצע של מפלגתו, הוא קבע ש-"אני לא ימין ולא שמאל, אני של כולם". בעידן הקפיטליזם הניאו-ליברלי, הציבור הפנים שללא קשר לשאלה למי נצביע – הפוליטיקאים שיגיעו לשלטון ינקטו בדיוק באותו קו כמו זה שהיו נוקטים יריביהם, ויוציאו לפועל צעדים שמוסכמים על מרבית האליטה השלטונית – ללא הבדל בין חלקיה המזדהים כמרכז-ימין לבין חלקיה המזדהים כמרכז-שמאל.
נתניהו לא פרש רשת ביטחון כלכלית-חברתית לשכירים ולעצמאים, לא הנהיג בישראל מודל של סבסוד תלושי שכר לעובדים ("המודל הגרמני"), ולא העניק מענקים חודשיים לעסקים קטנים ולפרילנסרים כדי להצילו אותם מקריסה כלכלית. האם חולדאי התחייב שיעשה זאת? לא.
נתניהו לא הזרים אתמיליוני השקלים הדרושים למערכת הבריאות הציבורית כדי להתגבר על הייבוש התקציבי שנמשך עשור, כדי לקצר את המשמרות של הרופאות המתמחות, כדי להקל על מצוקת האחיות בחדרי-המיון ובמחלקות האישפוז. האם חולדאי התחייב שיעשה זאת? לא ולא.
נתניהו לא העביר את התקציבים הדרושים לשירותי הרווחהכדי להקל על העומס של העובדות הסוציאליות שקורסות תחת ריבוי התיקים, כדי לבטל את ההפרטה ולבנות מחדש מחלקות רווחה חזקות ברשויות המקומיות, כדי לתת מענים למצוקות החברתיות שהחריפו בגלל משבר הקורונה, כמו אלימות במשפחה, קשישים בודדים, התמכרויות ודיכאונות. האם חולדאי התחייב שיעשה זאת? לא, לא, ועוד פעם לא.
לשיטתו של חולדאי, על הכף בבחירות לא מוטלת הכרעה אידיאולוגית בין הליכה ימנית לג'ונגל של שוק חופשי נוסח מרגרט תאצ'ר, או הליכה שמאלה לכיוון של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית. ההתמודדות בבחירות בינו לבין נתניהו היא בסך-הכל מכרז לאיתור הטכנוקרט היעיל ביותר שינהל את מכונת הכלכלה.
להפיכת הפוליטיקה לנטולת פוליטיקה יש השלכות מדאיגות: ירידה בשיעור ההשתתפות בבחירות, ירידה בשיעור האנשים שחברים במפלגות או פעילים בהן, ותחושה הולכת וגוברת של נתק בין העם לבין המערכת הפוליטית. הסיטואציה הזאת, שאותההתיאורטיקנית הבלגית שאנטל מוף מכנה בשם "המצב הפוסט-דמוקרטי", היא קרקע הגידול עליה צומחות תנועות פופוליסטיות שמאתגרות את הממסד הניאו-ליברלי, נבנות מתוך משבר הייצוג בפוליטיקה ונישאות על-גבי תחושת אי-הנחת של חלקים נרחבים בציבור: תופעות שליליות ומדאיגות של פופוליזם-ימני (דוגמת לה-פן בצרפת, טראמפ בארה"ב, מפלגת AfD בגרמניה) לצד תופעות מבטיחות ודמוקרטיות שלפופוליזם-שמאלי(כמו פודמוס בספרד, סיריזה ביוון, ז'אן-לוק מלנשון בצרפת, ג'רמי קורבין בבריטניה, וברני סנדרס בארה"ב).
אנחנו, מי שרוצים לחולל שינוי מן היסוד בישראל, צריכים להיאבק נגד הניאו-ליברליזם, כלומר להיאבק לפוליטיזציה מחודשת של המוסדות הפוליטיים. זירת הבחירות לכנסת צריכה לחזור ולהפוך להיות זירה של תחרות בין פרויקטים הפוכים, במקום בחירה חסרת-משמעות בין אישים שאומרים אותו דבר, חושבים אותו דבר ונשמעים אותו דבר.
הדרך לעשות את זה היא באמצעות יצירת זרם חדש בפוליטיקה הישראלית – שלא קיים כיום – של שמאל עממי, יהודי-ערבי וסוציאליסטי, שיציע חלופה מן-היסוד הן לימין הפופוליסטי (אותו מבטא הליכוד), הן לימין הלאומני-שמרני (אותו מבטאת סיעת ימינה) והן לזרם הליברלי-ממלכתי (שכולל גם את רון חולדאי, אבל למעשה פרוש על-פני כל המרחב הפוליטי שבין בני גנץ לבין מרצ ויאיר גולן). שמאל עממי, שמארגן גם דתיים וגם חילונים, שנוכח גם בערים הגדולות וגם בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות ושנקודת המוצא שלו היא האנשים: האינטרסים שלהם, הצרכים שלהם, הפחדים שלהם, הדרישות שלהם והתקוות שלהם.
אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת"עומדים ביחד نقف معًا"