בשביל חופן לייקים: הדיגיטל של כאן מטריל על חשבון הציבור

בעוד פחות משנה ימלאו עשר שנים לתחילת שידורי הטלוויזיה של תאגיד השידור הישראלי. ועל התאגיד כמעט מיותר להרחיב בשבחים שנאמרו עליו כל השנים – על הסדרות המעולות ("מנאייכ", "טהרן"), על היצירה הדוקומנטרית הענפה (מ"האחת" ועד "זהב שחור"), וגם על מחלקת הדיגיטל המצוינת, שמציינת עשור ממש בימים אלה – מהפודקאסטים ועד סרטונים בלתי נשכחים שנעשו ביד אמן.
>> כאן דיגיטל בן עשר, ואורית נבון עדיין לא מוכנה לסיכומים

בקיצור, יש הרבה סיבות מעולות לאהוב את התאגיד – שהוקם על חורבותיה של רשות השידור הישנה והדי מסואבת, ובנה שידור ציבורי כמו שהוא אמור להיות: רלוונטי, מרענן, עם הרבה אירוניה והומור עצמי, מקיף וכזה שמשקף את החברה הישראלית – ונותן לה אמצע שאפשר להתאחד סביבו. אבל גם גופים גדולים, מסתבר, יודעים לפספס. ובוודאי שהדברים אמורים לגבי השבוע האחרון שעבר על מחלקת הדיגיטל של התאגיד – בשתי דוגמאות ויראליות במיוחד. הראשונה היתה אותו מונולוג של דולב כהן מתוך "ארבע חתונות", על כך שהיא לא יכולה לשמוע רוסית ואמהרית. עליה (ועל הצביעות המסוימת שמאחוריה) כתבתי כאן ממש לא מזמן.

השנייה מתרחשת ברגעים אלה ממש – עם הסצנה מתוך "מתי נתאהב?", הדוקו-ריאליטי החדש של התאגיד, שעוסק בחיפוש אחר אהבה בעידן אפליקציות ההיכרויות. פרק 5 של הסדרה עסק בלסביות ("נשים שאוהבות נשים", לפי כותרת הפרק), ובחיי האהבה שלהן – נושא לגמרי מגניב, כולנו בעד. אלא שהשאלה היא מה עושים עם החומרים האלה.

והקטע שהצית בערה ברשתות החברתיות (ממש כמו המונולוג של דולב כהן) היה הקטע שבו נשאלה השאלה "אז יש קטע של לסביות להפיל סטרייטיות?". מה פירוש להפיל? לגרום לנשים שאוהבות גברים לאהוב נשים. "להעביר אותן צד", אם תרצו ביטוי יותר מכובס. על הנייר, הקטע עשה את העבודה – הוא צבר כבר יותר מ-400 אלף צפיות בארבע פלטפורמות: יותר מ-205 אלף ב-X, עוד 101 אלף באינסטגרם, 62 אלף בפייסבוק ו-32.5 אלף בטיקטוק. מול 81 אלף הצופים שראו את הפרק עצמו בטלוויזיה, מדובר בהיקף צפיות מצטבר של כמעט פי 5. אלה אמנם לא מדדים זהים, אבל הפער ממחיש היטב את עוצמת ההדהוד של הקטע בדיגיטל. הטראפיק דפק ולכאורה הכל בסדר. אז מה רע? ובכן, הכל. הכל רע והכל דפוק בסרטון הזה ובמסר שהוא משדר. מה שאמור היה להיות מעין סרטון שובב, חצוף, משועשע, קטע מתוכנית לייט נייט נעימה על רומנטיקה – הפך להיות כלי נשק בידי אנשים רעים מאוד, עם כוונות רעות מאוד. כי הסרטון, לכאורה, מוכיח את מה שהם חשבו כל הזמן.

"זה מה שהם רוצים", יאמר הדמגוג ממפלגת הימין הקיצונית. "כל המטרה שלהם היא לפגוע במרקם החיים הסטרייטי. המטרה של התנועה הלהט"בית היא לא שהומואים יהיו כמו כולנו, אלא לפרק את החברה האנושית – את המשפחה, את הבסיס שעליו כולנו חיים". "הנה", הוא יגיד בפה מלא קצף, "אפילו הן אומרות את זה – ההישג עבורן הוא 'להפיל' סטרייטיות ברשת. לפרק ולפגוע בחיים של כולנו". ואם נדמה לכם שאני מגזים, או שאני עושה עניין – טעות בידיכם. כי התנועה לקידום זכויות הלהט"ב אמנם רשמה צעדים אדירים ומפוארים (כפי שתועד אפילו בסדרה של התאגיד ששודרה לא מזמן), אבל עדיין נלחמת על חייה והלגיטימיות שלה. עוד חודשיים יש בחירות, ולא מעט מפלגות שמרניות קיצוניות ירוצו על הטיקט הזה בדיוק: שכל האסונות נגרמו מכך שנכנענו לפרוגרס, שהתנתקנו מהיהדות והעזנו להאמין שכל בני האדם נולדו שווים. גם הומואים. גם לסביות.

כוונות טובות זה לא מספיק. מתוך "מתי נתאהב" (צילום מסך: כאן 11)

הכוונה של "כאן" כמובן לא היתה כזו – כאמור, זה התאגיד שידע לחגוג את הקיום הלהט"בי על המסך ולתת לו את מלוא הכבוד בשורה של סדרות וסרטים. אבל כאן מגיעה הבעיה הגדולה – שמחברת את הסצנה ההיא למונולוג ההוא מ"ארבע חתונות". וזה המקרה שבו הרצון (הלגיטימי) בלייקים, בצפיות וב"שיח" גובר על שיקול הדעת ועל ההבנה של הכוח בשידור ציבורי. ל"כאן 11" יש כוח בידיים. לא רק בשל היותו ערוץ ברודקאסט, אלא גם בגלל העוצמה של כאן בדיגיטל. כ-200 אלף עוקבים ברשת X וכ-435 אלף באינסטגרם. בגלל העבודה המצוינת של אנשי הדיגיטל, נבנה שם מגאפון חזק מאוד – שיכול להדהד כל מיני דברים. זה יכול לייצר המון דברים חיוביים, אבל ברגע שהמטרה של המנגנון היא לייצר "שיחה" ותו לא – ולא לחשוב על מה השיחה הזאת אומרת – לדעתי התאגיד מפספס את המשמעות שלו.

"כאן" היא לא "ישראל בידור" והיא לא העמוד של דניאל עמרם. היא לא אמורה פשוט להדהד כל מה שמביא צפיות – אמור להיות לה תפקיד, בעיקר בקידום קולות שונים, אוכלוסיות אחרות ומעל הכל בקבלה של האחר. הסרטון הזה הביא הרבה צפיות ועשה הרבה רעש, אבל הוא לא ממש תרם בהקשר הזה. וזה מצער דווקא בגלל ש"כאן" יודעת, רוב הזמן, את התפקיד שלה. יודעת וממלאת אותו נאמנה במהלך רוב העשור האחרון. אבל דווקא בגלל זה, חשוב מאוד להאיר דווקא את הרגעים שבהם הכוח האדיר שצברה – ברשת וגם על המסך – נופל קורבן לדמגוגים, ולחשוכים, ולמי שרוצים שלהט"בים יישארו עמוק בארון. אם יש תאגיד שידור אחראי, יופע נא מיד.