איך שאלה ששאל שייקספיר לפני 400 שנה עדיין רלוונטית לילדים של המאה ה-21? במציאות שבה הם חיים בכמה עולמות בו-זמנית והגבולות בין דימיון ומציאות מיטשטשים, העיבוד של אנסמבל פספורט שיעלה בשבת (27.6) במוזיאון תל אביב מציג להם עולם שהם מבינים אפילו טוב יותר מהוריהם // טור מיוחד
>> יעל קרמסקי היא המנהלת אומנותית של אנסמבל פספורט ובמאית ההצגה "חלום ליל קיץ" בתרגום קולח וכיפי ובעיבוד מיוחד לילדים שתוכלו לראות כבר בשבת הקרובה (27.6, בשני סבבים, 10:30 ו-12:30) במוזיאון תל אביב, חוויה תיאטרלית סוחפת ומרהיבה לכל המשפחה שמשלבת משחק וירטואוזי ותלבושות מבריקות עם מסך וידאו בעל תפקיד משמעותי שמחזיק גם את זאטוטי המסכים בעניין.פרטים נוספים והכרטיסים שלכם כאן.
>> איך מצאנו קומדיה באבסורד הצבאי // בר מרדיקס
>> האמנות הישראלית סוגרת פערים מגדריים // אמיתי חזן
כשבחרתי ליצור גרסה לילדים עבור אנסמבל פספורט בהשראת המחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, לא שאלתי את עצמי איך להנגיש את שייקספיר לילדים. שאלתי מה יש בשייקספיר שממשיך לדבר אליהם גם היום. מה יש במחזה הזה, שנכתב לפני יותר מארבע מאות שנה, שמצליח עדיין לגעת באופן שבו ילדים חווים את העולם – מקום שבו המציאות משנה כיוון ברגע, ושבו לא כל אמת יכולה להיות מוסברת באופן הגיוני.
אנחנו חיים בתקופה שבה ילדים נאלצים להתמודד עם מציאות מורכבת הרבה יותר מכפי שילדים אמורים להתמודד איתה. הם חשופים לחרדות, למידע בלתי פוסק, לעולם שבו הגבולות בין אמת, דמיון ומציאות הולכים ומיטשטשים. בתוך כל זה הרגשתי צורך ליצור עבורם מרחב אחר. לא מרחב שבורח מהמציאות, אלא כזה שמציע להתבונן בה דרך הומור, דמיון ואופטימיות. וזה בדיוק מה ששייקספיר עושה ב"חלום ליל קיץ".
ילדים זקוקים היום לסיפורים כאלה. לא סיפורים שמתעלמים מהמורכבות, אלא סיפורים שמזכירים להם שלצד הפחדים קיימים גם פלא, תקווה ואפשרות לשינוי
בעיניי, הסיבה שהמחזה הזה ממשיך להיות רלוונטי היא שהוא לא מנסה להיות חשוב. הוא לא מטיף ולא מחנך. הוא חוגג את חוסר הסדר. הוא נותן מקום לטעויות, לבלבול, לאי-הבנות, להתאהבויות משונות ולדמויות שמאבדות שליטה על מה שהן חושבות שהן יודעות. זה עולם שבו אדם הופך לחמור, פיות מתערבות בחיי בני האדם ושיקוי אחד קטן יכול לשנות את המציאות כולה. ילדים מבינים את העולם הזה באופן אינטואיטיבי.
בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, ילדים אינם זקוקים להסברים רציונליים לכל דבר. הם יודעים לנוע בחופשיות בין דמיון למציאות. הם מסוגלים לקבל בבת אחת יער מכושף, יצורים בלתי נראים וסיפור אהבה מופרך לחלוטין. במובן הזה, הם אולי הקהל השייקספירי הטוב ביותר.
כשניגשנו לעבודה על ההצגה היה לי חשוב לא לייצר גרסה "מוקטנת" של שייקספיר, אלא לגלות מה בלב היצירה פועם גם עבור ילדים בני זמננו. לשמחתי, העיבוד הנפלא לחרוזים של הפזמונאית והמשוררת, דנה ידלין, הצליחה לעשות בדיוק את זה. בכתיבה מדויקת, מוזיקלית ומלאת הומור, היא מצליחה לשמור על העושר והפואטיקה של המקור, ובו בזמן לדבר בשפה שילדים יכולים להתחבר אליה רגשית ומחשבתית.
"חלום ליל קיץ" של אנסמבל פספורט אינו רק סיפור על פיות, אוהבים ויער מכושף. זהו מחזה על הרגע שבו העולם יוצא מאיזון, ועל הדרך שבה אנחנו מוצאים בו מחדש סדר, אהבה ומשמעות
אבל היה לי ברור שגם השפה הבימתית צריכה לדבר עם הדור הנוכחי. הילדים של היום גדלו בתוך תרבות חזותית עשירה ומסחררת. הם רגילים למסכים, לאנימציה, לעולמות דיגיטליים שנבנים ונעלמים ברגע. לכן בחרנו שהווידאו, שיצרה איריס מועלם, לא יהיה רק תפאורה או קישוט, אלא חלק חי מהדרמה. מבחינתי הוידאו הוא שחקן נוסף בהצגה. הוא מגיב לדמויות, מייצר מציאויות חדשות ומאפשר ליער של שייקספיר להתקיים במרחב שנמצא בין התיאטרון, שיוצר מציאות בדיונית על הבמה, לבין החלום.
השילוב בין במה חיה לבין עולם ויזואלי משתנה נשען בראש ובראשונה על עבודתן.ם של שישה שחקנים.יות וירטואוזיות.ים – ערן בוהם, אייל זוסמן, רונן יפרח, אילן זכרוב, תום זידנר והגר זנדר – שנעים בחופשיות בין דמויות, עולמות ומצבי תודעה. היכולת שלהם להפוך ברגע אחד מבעלי מלאכה, לפיות, למלכים, ממאהבים מבולבלים ליצורים מכושפים, היא לב־לבה של ההצגה. לצדם, הווידאו יוצר מציאויות חדשות ומרחיב את גבולות הבמה. החיבור בין הנוכחות האנושית החיה לבין העולם הווירטואלי המשתנה יוצר חוויה שמדברת בשפה שילדים מזהים היטב. זו למעשה החוויה הקיומית שלהם. בין העולם החי שסביבם למסך.
ביצירה תיאטרונית הקסם אינו נמצא בפרט אחד, אלא במפגש בין כל מרכיבי ההצגה. התלבושות המרהיבות שעיצבה לירון ספיר והמוזיקה הסוחפת שהלחין יונתן כנען הן חלק בלתי נפרד מהלב הפועם של היצירה. לירון יצרה עולם חזותי עשיר, מלא צבע, דמיון והפתעות, שמאפשר לילדים להיכנס אל תוך החלום עוד לפני שנאמרת מילה אחת. יונתן, דרך המוזיקה, ברא את הנשימה של היער – את המסתורין, השובבות והרוך. יחד הם יוצרים מרחב שבו המציאות מתרחקת מעט, והדמיון יכול לתפוס את מקומו הטבעי. זהו בדיוק העולם שרציתי להעניק לילדים: עולם שמזמין אותם להאמין שלרגע הכול אפשרי.
יותר מכל, עניין אותי לעסוק בשאלה שנמצאת בלב המחזה: מה קורה כשאנחנו לא בטוחים אם מה שחווינו היה אמיתי או חלום?
זו שאלה ששייקספיר שואל לפני יותר מארבע מאות שנה, והיא נדמית לי רלוונטית מאי פעם. ילדים חיים היום במקביל בכמה עולמות – העולם הפיזי, העולם הדיגיטלי, עולם המשחק ועולם הדמיון. הגבולות ביניהם אינם תמיד ברורים. במובן הזה, גיבורי "חלום ליל קיץ" הם ילדים בני זמננו. גם הם מתעוררים בבוקר ושואלים את עצמם מה באמת קרה להם בלילה. אולי זאת גם הסיבה שאני כל כך אוהבת את המחזה הזה. כי בסופו של דבר, מתחת לכל הקסם והצחוק, הוא מדבר על אמון. אמון באהבה, אמון באנשים שסביבנו, ואמון בכך שגם כשהכל נראה מבולבל וחסר היגיון, יש משמעות למסע שאנחנו עוברים.
אני מאמינה שילדים זקוקים היום לסיפורים כאלה. לא סיפורים שמתעלמים מהמורכבות, אלא סיפורים שמזכירים להם שלצד הפחדים קיימים גם פלא, תקווה ואפשרות לשינוי. "חלום ליל קיץ" של אנסמבל פספורט אינו רק סיפור על פיות, אוהבים ויער מכושף. זהו מחזה על הרגע שבו העולם יוצא מאיזון, ועל הדרך שבה אנחנו מוצאים בו מחדש סדר, אהבה ומשמעות. ואולי זו הסיבה ששייקספיר מדבר גם לילדים: הוא מבין משהו יסודי מאוד על הילדות, על כך שהגבול בין מציאות לדמיון הוא לא מכשול, אלא מקום שבו יכולים להתרחש הדברים המופלאים באמת.