ג'אזיסט ישראלי בניו יורק: הכל השתנה, אבל מוזיקה היא הפיתרון

ניו יורק היא מקום שיכול לטשטש את החושים, לטוב ולרע. החיים כאן כאמן הם מאתגרים, מסעירים ומלאים עניין. לפעמים שבוע שלם מרגיש כמו יום אחד ארוך, ולפעמים יום אחד מרגיש כמו שבוע שלם. כמי שעוסק באמנות על בסיס יומיומי, זה לפעמים מרגיש כמו מרוץ שלא נרשמת אליו. מתוך מנגנון הגנה אני נוטה "לנעול" רגשות מסוימים בכספת, רק כדי שאוכל להמשיך את היום. הכספת הזו נפתחת לרוב בבת אחת, במיוחד כשאני חוזר לארץ.
>> "הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

בזמן הטיסה של 12 השעות, הגוף פתאום מעכל את כל מה שעבר והמון זיכרונות מודחקים צפים. בעיקר הודעות שלא עניתי להן. זה אולי לא הדפוס הכי בריא, אבל עם הזמן למדתי לתת לעצמי מרחב פנימי להכיל את כל התחושות (אימון לא פחות חשוב מלהתאמן על ספייס בנגינה). החיים שלי בניו יורק, עוד לפני ה-7 באוקטובר, התחילו במסגרת לימודים אקדמיים תובעניים בבית ספר למוזיקה. למרות שהייתה לי לא מעט ביקורת על הגישה האקדמית ללימודי ג׳אז, למדתי הרבה. זכיתי לעבוד עם מוזיקאים שלי כמו ג׳ליל שו, דוני מקסלין, דיינה סטיפנס, בריאן בלייד ואינגריד ג׳נסן – שגם ניגנה ב-EP החדש שלי, שיצא החודש.

החיים היו אינטנסיביים אבל "נורמליים", עם דאגות רגילות: כסף, שכר לימוד, שכר דירה, אהבה, קידום האלבום של הלהקה שלי Frendy. יש בי געגוע לתקופה שבה אלה היו הדאגות שלי. במנהטן סקול עבדתי בעבודה אדמיניסטרטיבית עם שכר מינימום, שהייתה מקור להכנסה, אך שאבה ממני כל טיפת השראה. העדפתי אז לדאוג לאמנות ולא לכסף. בשבת, ה-7 באוקטובר, הייתה לי משמרת בוקר. התעוררתי ב-7:00 לחדשות המזעזעות – עוד לפני שהמספרים הסופיים של החטופים וההרוגים פורסמו. כל מה שקרה התרחש בלילה, כשישנתי.

זה היה שוק מוחלט, וההלם רק הלך והחמיר עם כל פרט שהתברר. אני חושב שתמיד יישאר בי חלק שלא יוכל לעכל. זה הרגיש כמו כדור שלג שצובר תאוצה. זה לא היה עוד דיווח רחוק על מקום אחר או סיפור היסטורי – זה קרה עכשיו. לאנשים בגיל שלי. לאנשים שיכלו להיות אני, או המשפחה והחברים שלי. חוויתי פחד וחוסר אונים כמו שלא חוויתי מימיי. זאת הייתה מציאות הישרדותית שהרגישה קרובה מאוד.

בחודשים שלאחר אותו היום לא הצלחתי להתאמן או ליצור מוזיקה באופן סדיר במשך כחודשיים וחצי. חברת ילדות שלי נהרגה כחודש לאחר מכן, ואני נכנסתי לתקופה חשוכה מאוד. חוויתי אשמה – על כך שאני לא בארץ, לא מתנדב בחקלאות או במוזיקה עם משפחות החטופים, עם ניצולי הנובה ועם תושבי העוטף. התחושה בניו יורק הייתה מוזרה, מתוחה. מנהטן סקול מרוחק רק כ-7 דקות הליכה מקולומביה, שם התקיימו הפגנות. האוויר היה רווי עוינות, עצב וכאב.

גם בבית הספר, שנחשב לא פוליטי, כולם הרגישו את המשבר והטירוף הסוריאליסטי שהמלחמה הביאה איתה – ואת האנרגיה המתישה שעברה דרך הרשתות החברתיות. חברתית, זו הייתה תקופה קשה. הסושיאל מדיה הפכה לזירה מפולגת. אנשים פחדו או נמנעו מלהתבטא במציאות, והוציאו הכול ברשת – מה שגרם לי לתחושות קשות של תסכול וחרדה סביב הנוכחות החברתית שלי. היו סיטואציות שבהן הצגתי את עצמי וסיפרתי מאיפה אני, וחשתי שאנשים בוחרים להתרחק או להחרים אותי.

זה השפיע על המוזיקה שלי. ג׳אז היא שפה עמוקה של תקשורת בין־אישית, אבל כשאין שיח – גם המוזיקה לא מצליחה לעבור באופן אמיתי. חוויתי פערים, חרדה חברתית, והתכנסות. ומצד שני, דווקא מתוך המשבר התחזק הקשר עם חברים מהארץ. התחלנו להיפגש יותר, לנגן יותר. הביטוי המוזיקלי שלי התעצם. מה שלבסוף חיזק אותי לחזור לנגן ולהלחין היה דווקא רגע של שפל: בפברואר חזרתי לביקור בארץ. התנדבתי בחקלאות בדרום, ונסעתי עם אמי לאילת, שם היא התנדבה כבר שלושה חודשים עם ניצולי ניר עוז. צילמו עליהם סרט דוקומנטרי, ואני זכיתי לנגן ולשמוע את סיפורם. זו הייתה חוויה עוצמתית וכואבת מאוד – אבל היא נתנה לי כוח.

חזרתי לניו יורק עם אנרגיה חדשה, מבלי לדעת אם עדיין יש בי כוחות לנגן או ליצור. כשחזרתי לנגן ולהלחין, המוזיקה יצאה ממקום של כאב עמוק, אבל הכאב הוא מקור השראה אדיר. בעזרת תרפיה, הצלחתי לנתב אותו למקום של יצירה. הייתה לי בחירה: או לתת לכאב להשבית אותי – או להזרים אותו החוצה. החלטתי להזרים. לעשות את מה שאני יודע לעשות הכי טוב. המוזיקה שיצרתי בתקופת המלחמה הייתה לירית יותר, רגשית, עצובה – אבל גם עם ניצוץ של תקווה, עם אש. עם חיבור עמוק לתרבות הישראלית ולשורשים שלי.

שמתי לב שגם רבים מהחברים שלי – ג׳אזיסטים ישראלים – כתבו מוזיקה שמחוברת יותר לבית ולשורשים. מהארץ יוצאת תרבות עשירה, ייחודית, חזקה. מוזיקה ואמנות שנולדו מתוך טראומות של מלחמה ואובדן, ועכשיו יותר מתמיד. אני גר בניו יורק, אבל כשאין מילים, המוזיקה מדברת. ג׳אז ובלוז תמיד היו מרחבים לביטוי של כאב, מוזיקה שמדברת גם כשאין מילים. לאורך ההיסטוריה, מלחינים רבים יצרו מתוך משברים. במלחמות העולם, לדוגמה, דמיטרי שוסטקוביץ' וזיגמונד קרויצר הביעו דרך המוזיקה את האובדן, הפחד והתקווה ששררו בתקופה. ואני מאמין שלג׳אז יש תפקיד – להיות אמנות רלוונטית למציאות. להיות מחוברת. המוזיקה שאני שואף ליצור היא לא רק אסתטית – אלא חיה, קשובה, נושמת. אני רוצה להזכיר לאנשים מהי אנושיות רק על ידי זה שאהיה אנושי בעצמי. וזה, בעיניי, חלק מהתכלית שלי כיוצר.
זוהר עמר מוקדי הוא מוזיקאי ג׳אז ישראלי, מלחין, סקסופוניסט ופסנתרן, בעל תואר שני ממנהטן סקול אוף מיוזיק. האי.פי החדש שלו, Zoheart, זמין בכל הפלטפורמות