לרגל ציון מאה שנה לקיומו של האיש המבריק והמצחיק הזה, סינמטק תל אביב עורך בסופ"ש הזה מחווה והקרנות של סרטיו - כולל הרצאה של אלון גור אריה ("המוסד"), שלכבוד המאורע כתב טור על מה שלמד מהמאסטר של הפארודיה והאב המייסד של קומדיות הספוף
מל ברוקס חגג מאה (טפו טפו). האיש המצחיק הזה שאמרו עליו שהוא אף פעם לא בחופש, שהצחיק, הרגיז, כתב, ביים, שיחק, הפיק הלחין וגם צפה בסרטיו כשהיו מוכנים, מקבל סוף סוף את מה שמגיע לו: חגיגת יום הולדת בסינמטק תל אביב, שיקרין לאורך הסופ"ש הקרוב את מיטב הקלאסיקות שלו. אז בשבת, בשעה 13:30, כולנו מוזמנים לסינמטק תל אביב להרצאת סטנדאפ שאערוך על תולדותיו, במסגרת סדרת ההרצאות “מועדון הסרט המופרע”, כשבסיומה נקרין את “פרנקנשטיין הצעיר” מול קהל חי וצוחק. ומכיוון שהגאון היהודי הזה חדר לנשמתי, רציתי לחלוק כמה דברים שהוא לימד אותנו כקהל, אותי כיוצר ואת עצמו כמל ברוקס.
>>מאה שנים של מענטשיות: מצעד הסרטים הכי טובים של מל ברוקס
פרודיה עושים מאהבה
הוא צחק על ז'אנרים שאהב והעריץ. כשעושים סרט שלועג, הקהל לא ירצה לצפות בו. הוא גם שלט היטב בכללי היצירה של מערבונים, סרטי אימה, מד"ב או מתח לפני שהרים את מכסה המנוע שלהם והראה לכולנו מה לא הגיוני שם. ב“היסטוריה המטורפת של העולם” הוא לקח את מחזות הזמר הישנים, והפך את האינקוויזיציה הספרדית למיוזיקל בו זורקים יהודים לבריכה עם בחורות בבגדי ים. אם לא נותנים לך לעשות את הדבר האמיתי, הפוך אותו לקומדיה.
ממנו קיבלתי אומץ להשחיל לסרטיי גאגים של סרטים אילמים, סצנות אקשן מורכבות עם מסוקים ויריות, ורוטינות סלפסטיק מטופשות. למפיקי הסרט הסברתי שזו קומדיה. בפועל עבדנו עם פעלולנים, אנשי תפאורה, צוותים טכניים, ובעיקר אנשים עם ברק בעיניים ואהבה לדבר עצמו.
האם יש משהו שאסור לצחוק עליו?
אין. שמעתם? אין. צריך רק לדעת איך. בהומור יהודי למשל, יש כלל פשוט: רק ליהודי מותר לספר בדיחות על יהודים. אם גוי מספר את אותה בדיחה, אוטומטית הוא… אנטישמי. לנו מותר. סבלנו מספיק כדי לקבל לספר כאלה בדיחות. כשברוקס גילם את משה רבנו ואמר “בן זונה” לגנב שניסה לשדוד אותו, הבנו סוף סוף למה משה הרים ידיים כשים סוף נחצה לשניים. הוא גרם להיטלר לשיר ולרקוד בסרט "המפיקים". נשמע מטופש? הוא קיבל על זה אוסקר לתסריט הטוב ביותר. הוא שם יהודים חרדים בחללית עם תותח לייזר כשר, הציע לעשות לרובין הוד ברית מילה, ותהה אם החבורה העליזה הם "פייגאלה".
אבל מה קורה כשמספרים בדיחות על שחורים? איך אומרים את המילה שמתחילה באות שאסור להגיד (N) ויוצאים מזה בחיים? ברוקס הזמין את הקומיקאי ריצ’רד פריור להיות אחד מהכותבים של “אוכפים לוהטים”. עכשיו היתה לו תעודת כשרות להגיד את כל מה שאפרו אמריקאי יכול לומר ויהודי לא. כך הבדיחה פגעה בגזענים ולא בקורבנותיהם. אומרים שאחרי “אוכפים לוהטים” הפסיקו לעשות מערבונים בהוליווד לעשרות שנים. השבוע הסרט גם זכה בתואר הקומדיה המצחיקה בכל הזמנים של מכון הקולנוע האמריקני, ועלה מהמקום השישי למקום הראשון. לא רע בשביל סרט שבו בוקרים מפליצים סביב מדורה.
תהיה מטומטם!
אמרנו שמפליצים? אז ככה: המאכל הלאומי במערבונים הוא שעועית. שזה מאכל עם השלכות. עשרות שנים המון שעועית נכנסה לבטן של בוקרים סביב המדורה וכלום לא יצא. כך נולדה אחת מסצנות הנפיחות המפורסמות בתולדות הקולנוע: קאובויים מפליצים ותוקעים גרפסים להנאת הקהל ולתדהמת הסבתא של הקהל.
זה לימד אותי משהו על אמון בין היוצר לקהל שלו. יש בדיחות שאם תשים בתחילת הסרט, אנשים יכעסו. אבל אם בנית אמון עם הקהל במערכה הראשונה, באמצע הסרט הם ימחאו כפיים לאותה בדיחה בדיוק. “אוכפים לוהטים” שמור כיום בארכיון הסרטים הלאומי של ספריית הקונגרס בגלל חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית. כן, אסתטית.
נכשלת? נסה שוב
מי שלא נכשל, סימן שלא ניסה. והוא הודה שהיו לו כשלונות יותר מהצלחות. ב-1975 ברוקס יצר סדרה פרודית על רובין הוד שלא הצליחה. אבל כל בדיחה ביג'י יומה. כמעט עשרים שנה אחר כך הוא יישם את הלקחים ב“רובין הוד: גברים בגטקעס”. גם “שגעון בחלל” לא שבר קופות כשיצא. אמרו שנוצר מאוחר מדי, כשההייפ סביב “מלחמת הכוכבים” דעך. ואז הגיעו קלטות הווידאו, הצפיות המשפחתיות, והסרט קיבל את מעמד הקאלט שלו.
גם אני, הקטנטן, הסתובבתי עם רעיונות לסרטים שהפקתם נדחתה בגלל נימוקים שונים ומשונים. הנימוקים האחרונים היו מלחמות/מבצעי ישראל. לגיטימי. אז צריך להיות עקשן. וגם לחיות מספיק זמן. לראייה: “שגעון בחלל 2" יוצא לקראת יום הולדתו המאה ואחד של ברוקס. והוא אפילו משחק בו. נו, עם קצת עזרה מ-AI.
דע את גבולותי
נשמע מוזר לומר זאת על מישהו שנחשב לשובר מסגרות, ודווקא בגלל זה חשוב להבין את המהלך המבריק של הקמת חברת ההפקות “ברוקספילמס” שהתרחבה הרבה מעבר לז'אנר הקומדיות והפארודיות. ברוקס אהב את רעיון הפקת הדרמה “איש הפיל” – אבל הבין שאם יהיה כתוב “מל ברוקס מציג”, הקהל יחכה לראות משהו כמו פיל בבגד ים. אז הוא הקים חברה שהפיקה סרטים רציניים, ונתן את שרביט הבימוי לדייוויד לינץ’ הצעיר. גם סרט האימה “הזבוב” של דייוויד קרוננברג הופק תחת ברוקספילמס.
אל תנסה לרצות את כולם
תמיד יהיה מי שייעלב. תמיד יהיה מי שיגיד שזה נמוך, גס, ילדותי מדי. ומן הסתם הוא צודק. אז מה? בקומדיה, אם לא נגעת במשהו כואב ואמיתי, כנראה שלא אמרת שום דבר מעניין. מישהו שהבדיחה עליו, ואין לו חוש הומור, יגיד שהוא לא מבין מה מצחיק. הוא גם ככל הנראה לא קהל היעד של הסרט – אם לא היה חלק ממנו. אל תנסה להגיע לכולם, תבין מי קהל היעד שלך ונסה להגיע אליו. וחוץ מזה, לפארודיה יש בעיה – היא ז’אנר קצת טפילי. אין לה קיום ללא יצירות אחרות להיתלות עליהן. לכן ברוקס ביקש רשות מג’ורג’ לוקאס לכתוב את “שגעון בחלל”. לוקאס, מעריץ של ברוקס, נתן את ברכתו ואף יעץ בענייני חרבות אור והשאיל חלליות להפקה. התנאי היה שלא ימכרו מוצרים נלווים. ברוקס הפך את הסעיף המשפטי לסצנה שבה הוא צוחק על מסחור בקולנוע, כולל נייר טואלט ו“להביור לילדים”.
ב“מתח גבוה” הוא אמר לאלפרד היצ’קוק, גדול במאי המתח: “אתה ז’אנר”. התוצאה היתה פגישות צהריים שבהן ברוקס והיצ’קוק דנו בתסריט. היצ’קוק הציע גאגים שלא יכול היה לבצע בסרטיו שלו, והיו יקרים מידי בשביל ברוקס. וכך היצ' סיכם את החוויה: "ב“פסיכו” היו 13 טבעות שהחזיקו את הווילון, ואצל ברוקס היו רק עשר. חוץ מזה, יצא טוב".
כשהגשתי תסריט פארודי בשם “המוסד”, אמרו לי שכבר היו שלושה ניסיונות כושלים לעשות קומדיה על הנושא, ולכן זה לא עובד. אבל איש לא היה אומר דבר כזה על סרט שעוסק בנושא מיינסטרימי כמו צבא או אהבה. אני עדיין תוהה מה היה קורה אם מל ברוקס או קוונטין טרנטינו היו מגישים תסריט בעילום שם לקרנות הקולנוע בישראל. כי הניסיון להיות בסדר עם כולם, הוא באופן פרדוקסלי האויב של הקומדיה.
תתחדש!
ברוקס נעלב כשכתבו “עוד סרט של מל ברוקס”, כי הוא רצה שישאלו: "מה הפעם?". ב“סרט אילם” זה אכן מה שהוא יצר, ארבעים שנה אחרי שהקולנוע כבר התחיל לדבר. מפיקיו פיקפקו: מי ירצה להשתתף בדבר כזה? ברוקס ענה: זה בדיוק התסריט. אני וחבריי מחפשים במשך כל הסרט אנשים שיסכימו להשתתף בו. וכך הוא גייס את פול ניומן, לייזה מינלי, ברט ריינולדס ואחרים. המילה היחידה בסרט נאמרת דווקא על ידי הפנטומימאי מרסל מרסו. כשמציעים לו להשתתף בסרט אילם, הוא עונה: “לא”.
תהיה חבר
קולנוע לא עושים לבד. בסט צילומים, המטרה הראשונה שלי היא שכולם ייהנו עד כמה שאפשר. כך אנשים הופכים לחברים, וגם לשותפים ליצירה מצליחה (וכמובן יאשימו אותך כשהיא תיכשל). אצל ברוקס החברות נראית על המסך. ג’ין ויילדר, מדליין קאהן, הארווי קורמן, דום דלואיז, מרטי פלדמן, דיק ואן פאטן. הם לא רק שחקנים, זאת להקה נודדת שרצה איתו שנים. התסריט של “פרנקנשטיין הצעיר” שאותו נקרין בשבת, נולד בכלל אצל ג’ין ויילדר. מברוקס למדתי לחזור ולעבוד עם אותם אנשים טובים, לקרוא תסריטים עם חברים לפני שיוצאים להפקה. התוצאה, כפי שבטח ניחשתם, היא שאין לי יותר חברים.
קומדיה היא ההפך מפחד
הומור הוא אמת וכאב. מנגנון הישרדות. ועוד משהו חכם שלישי שיכולתי לכתוב כאן אם הייתי פחות עייף. מלווין קמינסקי היה ילד יהודי קטן וחולני מברוקלין. הוא איבד את אביו בגיל צעיר, סבל מבריונות ואנטישמיות והבין מהר מאוד שהומור זה נשק. במלחמת העולם השנייה הוא הגיע לאדמת אירופה, ובשלב מסוים שר במגפון לכיוון האויב. הגרמנים מחאו לו כפיים. בהמשך הוא הפך את היטלר למקור הכנסה מניב בקולנוע, ואחר כך גם בברודוויי. כל פעם שנתנו לו פרס, הוא הבין שרוצים לסכם את חייו, ומיהר ליצור משהו חדש.
כשביקשו ממנו להטביע את ידיו בבטון מול התיאטרון הסיני בהוליווד, גילו שיש לו 11 אצבעות. מתברר שברוקס הוסיף אצבע תותבת ולא סיפר לאף אחד. אמרו לו: אתה משוגע? זה לנצח. הוא ענה: "בדיוק. אני רוצה שבעוד מאה שנה יבואו תיירים ויגידו אחד לשני – הידעת שלמל ברוקס היו 11 אצבעות?". אז עכשיו, כשחוגגים לו מאייה בסינמטק תל אביב, הוא בטח נלחץ ורץ לעבודה. ואכן, באפריל 2027 נתראה כולנו בקולנוע עם “שגעון בחלל 2: The New One".
אלון גור אריה הוא במאי ותסריטאי קומדיות, מרצה ב"מועדון הסרט המופרע" בסינמטקים ואיש מצחיק בפני עצמו.
סינמטק תל אביב יערוך בסופ"ש הקרוב מחווה מיוחדת לציון יום הולדת 100 למל ברוקס שתכלול את הקרנות "המפיקים" (יום ו' 3.7, שעה 21:30),
"רובין הוד: גברים בגטקעס" (שבת 4.7.26, שעה 10:30) ולצדם במסגרת סדרת ההרצאות "מועדון הסרט המופרע" יוקרן "פרנקנשטיין הצעיר" – שילווה בהרצאת סטנדאפ של גור אריה (שבת 4.7.26, שעה 13:30).לפרטים וכרטיסים