רבים מאיתנו, ברגע כלשהו בחיינו, סיפרו בדיחת "פתח תקווה". בין אם "פתח תקווה" הייתה סמל לחור, לעולב, או – באזור המרכז – גם שם קוד לעולב פריפריאלי, למרות שהמושבה המוכפשת נמצאת במרחק נסיעה קצרה מתל אביב. אבל משהו בדימוי דבק, ויואל משה סלומון כנראה היה לכל הפחות מתפדח לגלות שפתח תקווה הפכה לגנאי ברירת המחדל ל"עיר מעפנה". שלא לומר, לבדיחה קלה ועצלנית שמשיגה בקלות צחוקים, אף על פי שפתח תקווה לא מעפנה באופן ייחודי יותר או פחות מרמת גן, חולון, ואולי אפילו אתר הבנייה העצום שהוא תל אביב-יפו בימים אלה.
>> גראנד סלאם: "קופה ראשית" מצליחה לצאת מאזור הנוחות שלה

בדיחות "פתח תקווה" לא דעכו עם השנים, כי בדחנים עצלנים יש לנו בשפע. כך גם הדין לגבי בדיחות "סברי מרנן". אם היה לי שקל על כל פעם שבה מישהו בפיד שלי התייחס ל"סברי" בקטע אירוני כסדרת איכות – הייתי מתפרנס טוב בערך כמו היוצרים שלה. ואני יודע שאין דבר יותר סחי מאשר להתלונן על בדיחות, ושקומיקאים כמו ריקי ג'רווייס ודייב שאפל עשו קריירה מלרדת על בכייני-קומדיה למיניהם, אבל הפעם – ולו רק הפעם – אני נאלץ להיכנע ליצר הבכיינות שלי: אם עוד מישהו אחד מספר לי בדיחת "פואטרי סלאם", באלוהים שאני אירה לו בראש. באמת. אם צריך, אני אתמוך בבן גביר ואוציא רישיון לנשק כדי להוציא לפועל את ההבטחה הזאת, ולעזאזל ההתפקדות שלי ל"הדמוקרטים". חאלאס, אכלתם ת'ראש.

מילא בימים שזה עוד היה עניין "טרנדי". ב-2016, כש-2,000 בני אדם מילאו את גמר הפואטרי סלאם בהאנגר 11, זה היה הגיוני ואף מתבקש להסתלבט על שירה מדוברת. וגם בהחלט היה על מה. הספוקן וורד הישראלי סבל במשך כמה שנים טובות מניגון טרחני וחריזה מנג'סת ויומרנית שהביאה לכמה פארודיות ראויות מאוד. "האחיות המוצלחות שלי" עשו את זה סביר. דור כהאן ויותם בקר חיקו את זה היטב אצל טייכר וזרחוביץ'. ניב מג'ר עשה את זה אפילו מצוין. והבדיחה הייתה מצחיקה כי היא הייתה ספציפית – הקומיקאים לא סתם אמרו "פואטרי סלאם" וחיכו לצחוקים, הם פירקו את המניירות של הז'אנר.

והז'אנר, בתגובה, שינה את פניו. לא לחינם חלק מהשמות הכי מוכרים שזרחו במסגרת הזאת הם ג'ימבו ג'יי, עמית אולמן, לוסי איוב, נטע וינר ויוסי צברי – הם הביאו לבמה כתיבה, קצב, כריזמה וביצוע שהיו הרבה יותר ייחודיים מהשטאנץ המאוס שבהחלט היה נחלת חלקו של הסלאם בשנים עברו. כותב שורות אלה יכול להעיד על כך ממקור ראשון, בהיותו בעבר ובהווה אחד מאלו שעדיין פוקדים את המופעים האלה, באהבה וללא שמץ אירוניה. טוב, אולי קצת, תלוי על איזה ערב נופלים.

האירוניה האמיתית היא שאם נקלעתם בשנים האחרונות למופע פואטרי סלאם, אתם כנראה כבר יודעים שהבדיחה מתה בערך כמו הטרנדיות של הז'אנר. אנשים כבר לא מרבים לחרוז, מדברים בלחן ייחודי להם – או בלי לחן בכלל. ותכלס, ירידתו של הפואטרי סלאם ממעמד הטרנד הטרחני התורן למעמד של "עוד-ז'אנר-אמנותי-שקיים-בעיר" כנראה שיפרה אותו לאין שיעור.

אנקדוטה, אם אני כבר בנושא: לפני כמה חודשים חזר להופיע בסלאם התל אביבי מועמד פוליטי מוביל מהשמאל, לא חשוב שמות, שבעברו הרחוק חטא בספוקן וורד. הקטע הראשון שהוא ביצע היה שיר מחאה נגד חריזה בקטעי שירה מדוברת. הקהל, שראה באותו ערב שורת מונולוגים שבהם אנשים דיברו באופן רגיל להפליא, ללא חריזה, לא הבין מה רוצים ממנו. באותו רגע היה ברור שהתושב החוזר לא ראה ספוקן וורד כבר עשור, ושמצביעים נלהבים בפריימריז הוא כבר לא יראה מהערב הזה.

אבל אני לא יכול להאשים אותו. הוא יצא מתוך אותה נקודת הנחה עצלה שתסריטאי "קופה ראשית" הלכו עליה השבוע – "פואטרי סלאם" זה חבורה של אשכנזים מנותקים שחורזים בצורה יומרנית והיפסטרית. חלקם אפילו – תחזיקו חזק במושב שלכם – קווירים! קורע. הומור חדשני ומהפכני, ממש כמו בדיחות מבטאים, איכותי ממש כמו פרק של "סברי מרנן" ומפתה כמו דירת חדר וחצי בפתח תקווה. ממורמר? אני? מה פתאום.

הבדיחה, מאידך, מסרבת למות. אפשר להבין. בדומה ל"סברי מרנן" ולפתח תקווה, אנשים לא מבינים איך ספוקן וורד זה עדיין דבר בכלל. המבקר אבישי סלע,בביקורת שלו השבוע באתר הזה, הגדיל ושאל למה ל"קופה ראשית" לתקוף "פרי נמוך ומרקיב" כמו פואטרי סלאם? אז אל"ף, אאוץ'. ובי"ת, לי אישית מאוד ברור שהפואטרי סלאם יישאר חלק מחיינו.

בניגוד לסטנד אפ, בספוקן וורד אתה בהחלט מוזמן להיות מצחיק אבל לא מחויב. בניגוד לסטנד אפ, על הופעה בפואטרי סלאם ישלמו לך, גם אם אתה בתחילת הדרך. ובעיקר – אף אחד לא ישפוט אותך אם תהיה כנה, נטול אירוניה, שבור לב, כעוס, מוזר, מבולבל או כל רגש אחר שהוא לא רק "מצחיק" ולא רק סרקסטי. מאידך, אם תהיה גרוע וקרינג'י – ישפטו אותך על זה, גם בבמה הזאת, כמו בכל תחום אמנות אחר.

מה שבטוח זה שהפרי הנמוך והמרקיב שהוא הסלאם התל אביבי ממשיך לעשות סולד אאוט. מדי שנה 700 איש ממשיכים להגיע לרדינג 3 לראות את הגמר השנתי. תל אביב יכולה להעמיד פני מאגניבה עד מחר, אבל הסלאם כבר מזמן הפך לחלק מפני העיר, ההייטרים יעלוזו והקופה תמשיך לדפוק. אז אולי זה בעצם הוגן שממש כמו הז'אנר, גם בדיחות "פואטרי סלאם" כאן כדי להישאר. אבל אם זה המצב – באמא שלכם, לפחות תספרו לי בדיחה שעוד לא שמעתי. או לפחות תעשו מה ש"סאות' פארק" עשו ותדאגו שהבדיחה תהיה פאקינג מצחיקה.
זיו הרמלין-שד"ר הוא תסריטאי ובמאי, יוצר ומנחה הפודקאסט "דיסני-פורמציה", וכוכב פואטרי סלאם במלוא מובן המילה.

• דעה
• טור אישי
• טור דעה
• פואטרי סלאם