לפני חודשיים הפכתי לאמא בפעם השנייה. רק שהפעם אני זו שילדתי. את הבכורה ילדה זוגתי, ועכשיו, בפעם הראשונה, אני בחופשת לידה בעצמי. רגע לפני הלידה, בחודש תשיעי, עוד נכנסתי לאולפן כדי לסיים להקליט את האי.פי החדש שלי, עם שיר הנושא, ״ואיפה אני עכשיו״. את האמת לא הבנתי עד כמה הלידה ו״החופשה״ שבאה אחריה יציפו אותי.
>> בלי שולחן לאור נרות: סיון שביט מלמדת איך להתחבר לכותב שבכם

היה לי חשוב להספיק. רציתי שהכל יהיה מוכן לקראת חופשת הלידה ובד בבד תהיה לי עוד התעסקות. עוד משהו שהוא שלי. יצירה מבקשת זמן. זמן התכנסות ובהייה פנימה כדי לאפשר לדברים לצאת החוצה. היא נותנת לי מקום לפרוק ולהתפרק ובאיזשהו אופן לפגוש את עצמי. וכך, בזמן שאני שקועה עד מעל הראש ביצור החדש שזה עתה נולד, אני גם מוצאת את עצמי מקדמת אי.פי, משחררת סינגל שחיכה יותר משמונה שנים לצאת ומתכוננת להופעה.

כמה חודשים לפני הלידה, בהריון מתקדם, עליתי להופיע עם ארקדי דוכין, בספונטניות. אני זוכרת שתהיתי אם זה בכלל לעניין להופיע ככה. הגוף כבר לא מרגיש אותו דבר, האנרגיה אחרת וכל דבר דורש יותר מאמץ. אבל ברגע שעליתי לבמה, השאלות האלה נעלמו. המוזיקה פשוט יצאה. היה בזה משהו משחרר, מן תזכורת שהחלק הזה בי עדיין נמצא שם, גם כשהגוף והחיים עוברים שינוי כל כך גדול והתקליט מחליף צד.

אחד השירים באי.פי, ״באת לי בזמן״, נכתב לג’ון, הבכורה שלי. יצרתי אותו בהשראת ״To Zion״ של לורן היל, שיר שאני זוכרת שהאזנתי לו כנערה. כבר אז היה בו משהו שפתח לי את המחשבה על היחסים בין אמא לילד, דווקא מהצד של האמא. כמובן שאז עוד לא ידעתי לתת לזה מילים. שנים אחר כך כתבתי לג׳ון שיר שמדבר על איך היא באמת באה בזמן, לי ולכל הסובבים אותה, איך היא הצילה את כולנו. בתוך אותו שיר אני גם מבקשת ממנה מחילה, כיוון שהיא באה לעולם בתקופה לא פשוטה וכשתגדל היא כנראה תבין זאת. יש משהו מוזר בלכתוב לילדה שלך שיר כשהיא עוד כל כך קטנה ולדעת שיום אחד היא תשמע אותו כאדם בוגר, עם הפרשנות שלה ועם הסיפור שלה.

ויש בזה גם משהו מבלבל. אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל על הבנות שלי, לנגן להן ולהרגיש שלא חסר לי שום דבר. הן הקהל הכי טוב שלי. זה משפט שמח ואולי קצת עצוב, כי כרגע הן גם הקהל העיקרי שלי. לפעמים נדמה לי שמאז שנהייתי אמא, בתוך כל היופי והאהבה שתופסים כל חלקה אפשרית, קצת קשה לי להבין את עצמי ומה הצרכים שלי באמת. יש בי איזשהו פחד לשחרר את האחיזה במי שהייתי קודם. כאילו שאם אניח את החלק הזה שבי בצד עכשיו, לא בטוח שהוא יחכה לי כשארצה לחזור אליו. ובתוך המרוץ היומיומי אני כבר לא בטוחה שכדי להפוך לאמא שהייתי רוצה להיות, אני צריכה להיפרד ממי שהייתי לפניה.

להיות מוזיקאית אף פעם לא היה הדבר היחיד שעשיתי. תמיד עבדתי במקביל, ניהלתי, הפקתי, יצרתי וניסיתי להחזיק כמה עולמות יחד. אבל נדמה לי שדווקא האמהות הופכת את השאלה הזאת ליותר חדה: איפה בתוך כל הדבר הזה נמצאת האמנות ואיפה אני בתוכה?

אז באשר ל״ואיפה אני עכשיו״, גרסת 2026, נראה לי שכרגע אני בעיקר בלחוות משפחה. קנאה של אחות גדולה באחותה הקטנה, לילות שלא בדיוק נגמרים, וממש עכשיו, בחצות הליל, הילדה שלי מחזיקה לי את היד כי חלמה חלום רע. ובין לבין אני חושבת גם איך חוזרת למשרה מלאה, איך חוזרת לבמה ואיך ממשיכה ליצור בתוך כל זה.

האימהות היא תובענית ומפחידה ובתוך תוכי אני חוששת שאולי אני לא מהאמהות המסורות האלה. ואולי הדגדוג הזה בבטן להמשיך לגעת ביצירה, אפילו קצת להיאחז בה, הוא כמו תירוץ, במקום פשוט להגיד שאני צריכה זמן שהוא שלי. אולי אני לא באמת צריכה לבחור איפה אני. נדמה לי שכרגע אני פשוט בכל המקומות האלה יחד.
תמר סו תופיע ב-17.9 ב״ערב מגירות״ בצוללת צהובה (ירושלים), לצד עלמה גוב, יעל ברונשטיין וחן לוי. פתיחת דלתות ב-20:30.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• ❤ תרבות
• טורים אישיים ובלוגים