איש הפסנתר: כמו תמיד, בילי ג'ואל ישלח לכם חץ ישר לתוך הלב

תשע שנים עברו מאז הפעם הראשונה (והיחידה) שראיתי את בילי ג'ואל על במה. באצטדיון בפרנקפורט, יחד עם עשרות אלפי אנשים שהתקבצו על המשטח וביציעים, הגענו לראות מישהו ששיא היצירה שלו התרחש ארבעים שנה קודם. הייתי שם כי היה בי משהו שהתאהב בו – גם בכתיבת השירים הנפלאה, אבל בעיקר בטקסטים. בשילוב בין יכולת הלחנה אלוהית, קול אדיר בגרון (שלא נעלם גם בהופעה ההיא) ובעיקר כנות כמעט אכזרית במילים. הקוקטייל הזה הפך את בילי ג'ואל לאחד האמנים הגדולים בתולדות המוזיקה האמריקנית.

עכשיו, כשהוא בן 76 ובאווירה סיכומית משהו, מגיע גם האפוס הדוקומנטרי "And So It Goes" ("ככה זה", בתרגום לעברית), סרט תיעודי בשני חלקים (שעתיים וחצי כל אחד) שהופק על ידי HBO. טום הנקס היה המפיק בפועל, סוזן לייסי וג'סיקה לוין ביימו את מה שנועד לכלול את סיפור החיים המפותל והמטורף של ג'ואל, דרך השירים. שני החלקים יוקרנו השבוע בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סאונדטראק 2025 (החלק הראשון ב-18.11 והשני ב-21.11).

בשנים האחרונות, במקביל לשקיעת הוליווד ולעלייתם המפוארת של שירותי הסטרימינג (נטפליקס בראשם), הז'אנר הדוקומנטרי חווה עדנה. הפיצ'רים הגדולים והפיקטיביים הרבה פחות מרגשים (וגם אזלו מהמדפים) ואנשים מחפשים יותר את הדבר האמיתי – החיים. בין אם זה "טייגר קינג" או "הריקוד האחרון" – הקורונה בישרה על הפריצה של הסרטים והסדרות התיעודיות אל התודעה הקולקטיבית. אבל, כידוע, היה לזה גם קאץ'.

>> סאונדטראק: האיש הקטן מהטלוויזיה. יואב קוטנר לימד אותנו הכל
>> סאונדטראק: הילד הזה נעלם ב-1932. הגיע הזמן לתת לו קול חדש לגמרי
>> סאונדטראק: אני כל כך אוהב ליצור קליפים. זאת טעות שתיגמר בכאב לב

כי למרות העובדה שהכותרת הייתה "דוקומנטרי", בשל העובדה שהיצירה לא היתה מתוסרטת, קיבלנו את ז'אנר הסדרות והסרטים מטעם. כך היה הדיל ב"ריקוד האחרון", בסדרה על בקהאם, בסדרה על הארי ומייגן. הסובייקטים פתחו את הדלת למצלמות ואל עולמם האישי, היו מוכנים לחשוף את עצמם במידת מה, אבל גם שמרו על עצמם מהצדדים האפלים באמת ובדרך כלל אף הפיקו את הדוקו על עצמם בעצמם. חשיפה תמורת ליטוף – זה היה הדיל, שהצליח מאוד מסחרית ולכן היה מקובל על כל הצדדים.

"ככה זה" הוא סרט דוקו אחר מכל הנ"ל. ג'ואל הוא זה שמוביל את העלילה – הראיון האישי איתו הוא לב הסרט – אבל אי אפשר לומר שהוא עושה לעצמו הנחות. להפך. ג'ואל כמעט מתעקש לנבור בכל פצע אישי שהיה לו בחיים – הנטייה החוזרת ונשנית לאלכוהוליזם, היחסים הכואבים עם אבא שלו, מערכות היחסים התכופות עם נשים (האיש התחתן ארבע פעמים), התקופה שבה התרסק (גם פיזית) והפך לבדיחה וגם את הפעמים שבהם נבגד על ידי כמה מקרוביו.

מי שרואה את הדוקו, לא רואה לפניו גיבור עשוי ללא חת. ג'ואל הוא אדם מאוד לא מושלם – רחוק מלהיות סמל להתנהלות אישית או מוסר צרוף. ג'ואל גם לא מחפש שיאהבו אותו – הוא מודה בחסרונות שלו בצורה ברורה, שם אותם על השולחן ולא מנסה לייפייף. באופן אבסורדי, דווקא העובדה הזאת גורמת לך לאהוב ולהעריך אותו יותר. אותו, ואת השירים שיצר מתוך הכאב האינסופי.

כי לצד הסיפור האישי, זו סדרת דוקו מוזיקלית נפלאה. היא מספרת גם את הסיפור של האמן שהוא היה – הילד שגדל בכלל על מוזיקה קלאסית, שהתפתח עם הרוק אנד רול ושהפך – בין טעות לטעות – לאחד המוזיקאים הכי מצליחים בארה"ב. היא מתארת איך ג'ואל החל בתור מטאור, עבר סגנונות, זכה להכפשות ולהילולים מצד המבקרים, אבל בדרך כתב כמה מהשירים הכי גדולים שיצאו בפופ-רוק האמריקני אי פעם – מ"Piano Man" האייקוני, דרך "New York State Of Mind", להיט מטורף כמו "Uptown Girl" ועד "We Didn't Start The Fire". בדרך, מופיעות גם עדויות משורה של מוזיקאים שעבדו איתו, וגם כאלה שלא – ביניהם סטינג, ברוס ספרינגסטין, פול מקרטני, פינק, הראפר נאס (בהופעה מפתיעה) ואפילו הכנר יצחק פרלמן.

זה סרט מעולה למעריצים של ג'ואל (כמו עבדכם), ולא בטוח כמה הוא נגיש למי שפחות מודע להישגים שלו. בסופו של דבר, זאת יצירה בת חמש שעות – מה שמעורר את השאלה האם לא היה עדיף לחלק את זה לחתיכות קצת יותר קטנות (נניח, סדרה בת חמישה פרקים), אבל אולי המדיום הוא המסר – ג'ואל בחר בדרך שלו לספר את הסיפור, ואם הוא יעייף אתכם בדרך, אז שיהיה. מה אכפת לו. האווירה הסיכומית שבאוויר, בסרט וגם בפס הקול שלו (בן לא פחות מ-155 קטעים שונים), לא באה סתם. ג'ואל כבר בן 76, ואפילו לפרמיירה של הסרט בפסטיבל טרייבקה הוא לא הגיע בגלל מחלה נוירולוגית ממנה הוא סובל, ובגללה גם ביטל כמה הופעות. יש תחושה ברורה שהשעון מתקתק וג'ואל – על מקומו במוזיקה האמריקנית והעולמית – בהחלט שווה את הכבוד הזה. 

לא פשוט לצלוח את "ככה זה", אבל שווה לכל חובב מוזיקה בעולם לעשות זאת. זאת יצירה שמספרת סיפור מוזיקלי ואישי מדהים, והיא ממחישה כמה לפעמים האומץ לספר את הסיפור במלואו – גם על הצדדים האפלים והקשים שבו – שווה לאמן הרבה יותר מאשר עוד יצירה מתחנפת שמוציאה אותו טוב.

כשישבתי שם, באצטדיון בפרנקפורט, זה הרגיש מאה אחוז חיים – גם כשצעקתי את המילים ל"אפטאון גירל" (כן, תתמודדו), וגם כשהתרגשתי עד דמעות מ"פיאנו מן" (אחד השירים האהובים עליי ועל אדם יקר בחיי, שהיה לידי בהופעה הזאת). זאת הדרך המדהימה של ג'ואל לחבר אותך אליו – בתחושה שהוא מצד אחד גאון יצירתי וכותב שירים מדופלם, אבל גם בנאדם שיכול לשלוח לך חץ ישר לתוך הלב. בדיוק כמו הסרט הארוך, המרגש, העוצמתי והמקסים שהוא הוציא תחת ידיו.
>> בילי ג'ואל: ככה זה // And So it Goes // חלק א' 18.11, חלק ב' 21.11, פסטיבל סאונדטראק, סינמטק תל אביב. כרטיסים כאן