גם אישה וגם זרה והנה אסון בפתח: "האדונית והרוכל" מקבלת מבט אחר

המופע הייחודי "מחליק בגרון", שיתקיים במהלך סוף השבוע (25-26.7) בחנות "סיפור פשוט", מציע קריאה פמיניסטית בדרמת האימה היהודית של ש"י עגנון, והיוצרת לילך דקל-אבנרי מהרהרת בשאלת האימה, והקשר בינה לבין זהותו היהודית של הגבר בסיפור. ממה ש"י עגנון באמת מפחד?
אדם קם בבוקר, יוצא מדלת ביתו, ונכנס ליער. ביער הכל יכול לקרות, והגיבור שלנו הולך ומסתבך. את התחושה שאנחנו לא מצליחים לצאת מהסבך אנחנו מכירים היטב. ודווקא בימים אלו של שבר גדול, החלטנו בקבוצת פאתוס מאתוס להעלות חידוש אינטימי לעיבוד שעשינו בעבר – לסיפור הקצר והמצמרר ואולי המוכר ביותר של עגנון: "האדונית והרוכל". זה לא מהלך מובן מאליו, כי מאיפה מתחילים בכלל לדבר על אימה, על אחרוּת, על אהבה – כשהמילים עצמן מגמגמות? בכל זאת, דווקא עכשיו אנחנו מרגישות שהחזרה למופע הזה, בפורמט שובר גבולות וחשוף, היא חיונית – עבורנו זו הזדמנות להיכנס ליער, להקשיב למה שמבעית אותנו, ולבחון אותו מחדש.
לרובנו זיכרון מעומעם של הסיפור, שנתפס כסיפור בלהות, לא פחות. יש לנו שברי זיכרונות על סכין וערפדים, ובקתה ביער, ואולי התחלה של נרטיב על אישה שקנתה מרוכל סכין, ואז פיטמה ושחטה אותו. ואכן, בסיפור מהדהדים מיתוסים קדומים ובינהם סיפורי ערפדים. אבל מי היתה אותה אישה, אילו יחסים היו ביניהם ומה בכלל היה שם? ואיך נגמר הסיפור? היא באמת אכלה אותו? בעיבוד שלנו לבמה – או בשמו: "מחליק בגרון" – מצטרפים לסעודה חגיגית 12 אנשים אקראיים מהקהל שמוזמנים לעלות לבמה, ולגלם יחדיו את דמותו של יוסף – הרוכל היהודי. 12, כנציגי 12 השבטים, כמו גם 12 השליחים בסעודה האחרונה. זה לא תיאטרון במובן הקלאסי. זה מגע חי בין טקסט, קול, גוף, צורה וחומר. והפחד – הפחד הוא לא על הבמה. הוא אצלנו. בתוכנו.
בקריאה המקובלת לסיפור, מחריבה את השקט פרשנות גברית חוצבת להבות – סאונד מחריש אזנים המתריע על מבצע חדש. צבע אדום, צבע אדום, ופצצת הפרשנות משוגרת ומאשרת את הפרדיגמה הגברית המקובלת – זאת האישה. האישה היא הבעיה. אל פרשנות זו חוברת ההגמוניה הלאומית – הזרים, הזרים הם הבעיה. גם אישה וגם זרה והנה אסון בפתח. היום, בעידן בו אמיתות העבר איבדו כל תוקף, בחרנו להגיב לטקסט ממקום הבוחן את הרלוונטיות של עמדות אלו. להתחבר לראשונה לנקודת מבטה של האישה. ובהתאם, יצרנו אירוע טקסי שבמרכזו השפה העגנונית, המתווכת לצופה באמצעות פרפורמרית בתפקיד המארחת-אדונית, הצורפת שרשרת נרטיבית, המבוססת על דיווח של המספר העגנוני, אשר על מהימנותו אנחנו מבקשות לערער.
וכך לצלילה בעיבוד שלנו מתלווה פנס בדמות מהלך דרמטורגי פמיניסטי, המאיר באור יקרות גם אפשרות שלגבר יש פנטזיה מינית משולבת בחרדה להיטרף על ידי האישה, וה"וגינה דנטטה" שלה – להיבלע ולהיטמע בתוך אותה נוכרייה יפה, הנושאת את שמה של היפה באלות, "הלנה". העיסוק בפחד צובע את הסיפור למן הרגע הראשון – פחד מהטבע ומאי היכולת לשלוט בו, מול כמיהה לאותו משהו פראי, כמו האישה, לצד הפחד לאהוב ולהיבלע באחר. מפחד אחד למשנהו הזהות מתרסקת, כי מה נשאר לנו במצב של חרדה מתמדת?
אין זה פלא, איפה שמחוות תמימות מקבלות משמעות פוגענית ומסוכנת: למה היא לא יושבת לידי? למה היא לא אוכלת? למה היא מחייכת? מה היא מסתירה ממני? וכך הלאה. בקריאה ביקורתית בטקסט, נגלה בפנינו משל על אדם הסובל מחרדה על בסיס המזון הרוחני שכנראה קיבל בביתו ובקהילה שלו – שהרי מינקות מלמדים אותנו שהיכן שלא נלך, יקומו עלינו לכלותינו. חרדה זו מעוותת את תפיסת המציאות והעולם נתפס כמקום מסוכן בו האנשים המקיפים אותנו הם חורשי רעתנו ואסור לסמוך עליהם. אצל עגנון, את תפקיד העיניים החיצוניות, לובש המספר המתאר ומפרש לנו מה קורה. ואולי הבחירה של עגנון לשים את המידע בפיו של מספר כל יודע, שיכול להיתפס גם כעדות ממקור שני ולא בהכרח מהימנה, באה להטיל ספק בהגיון מאחורי הדברים, או לפחות להצביע על השתקפויות לא מדויקות בהכרח של האירועים המתוארים.
היום עולות אופציות נוספות, בהן מתגלמים מופעים שונים המאירים מחדש את קולה של אותה אישה-אדונית בודדה, שבניגוד למכשפה ב"הנזל וגרטל" (או בשמו המעוברת, "עמי ותמי"), לא רק שהיא יפיפייה, אלא שהיא גם לא זו שמזמינה את הגבר להיכנס – זה הרוכל שמתעקש ומתחנן. ואולי זו בכלל היא המוטרדת? שהרי גבר זר מדפק על דלתה פעם ועוד פעם, ואינו מניח לה גם לא באמצע הלילה. והיא, אישה שחיה לבדה, מרחמת עליו, מסתכנת ונותנת לו מחסה. אז אולי בכל זאת מקור האימה איננו באדונית המאיימת לבלוע אותו, כפי שמצביעה החוקרת מיכל ארבל, אלא במשהו פנימי – בחרדת הגבר להיבלע ובהטלת החרדה הזו עליה.
ומילה אחת על הרגע הכי מצמרר בסיפור: אין זה רגע גילוי מותה של האדונית, ולא האופן בו הרוכל קובר אותה – על הגג, כמזון לציפורים – אלא הרגע שבו הוא אוסף את חפציו, וחוזר לרכל בדרכים. ועולם כמנהגו נוהג.
ואני רוצה לצעוק: אחיותיי, אימה!
מוזמנים להצטרף אלינו לשולחן לאחת ההופעות: יום ו' (25.7) 16:00, יום ש' (26.7) הרצאה ב-11:00 ומופע ב-12:00, ומופע נוסף ב-19:00.
סיפור פשוט, בשבזי 36 בנוה צדק, תל-אביב יפו
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים