במקום פופ-אפ קבבים, אני שוקלת לפתוח קבוצת תמיכה למזוכיסטים

מוכנים לזה? פופ-אפ "מיטש", יום ראשון ה-15.6 בבר "שולי לוצי"! אז, זהו שלא. נכון שאני כבר 30 שנים בענף הכי מזוכיסטי בעולם – כנראה מבחירה (כך אומרים) ואולי מחוסר ברירה, כי בוא נאמר שבתיכון לא ראו פוטנציאל למדענית בנאס"א. והנה אני כבר בת 54, אוטוטו 55, יש לי יותר עבר מעתיד, יש לי כרטיס "אדי", אבל אין לי מה לתרום. אין לי איבר אחד תקין לתרומה, במקסימום תרומה למדע: "תראו מה קורה למי שעוסק בענף המזון… תחשבו פעמיים לפחות!".

>> תל אביב תחת הפצצה: סוף שבוע של פחד, שקט ובתי קפה פתוחים

סיימתי לימודים בבית הספר לבישול "תדמור" בגיל 24 (כן כן, אני בהחלט מהדינוזאורים), ומייד פתחתי את המעדניה שלי ביהודה מכבי, מול קפה "אלכסנדר". ימי יהודה מכבי העליזים – כמה אנרגיה, כמה כיף, כמה עבודה, הזמנות לחגים, אירועים. כבר אז נדלקו לי לפחות 700 פרוז'קטורים, אבל למי אכפת? אני בטירוף. יש כסף, יש לקוחות מהממים ונאמנים – אז מה אם יועץ הרישוי מתריע שלעולם לא אקבל רישיון, ואני על זמן שאול? אז מה אם פתחתי בבוקר, וגיליתי שהמקפיא מת וכל הסחורה הולכת לפח? אז מה אם העובד החליט לא לקום בבוקר? אז מה אם צילמו לי את השלט ושלחו לי מס שילוט שנתי? אז מה אם כל רגע מגיעה הודעה מהספקים על עליית מחירים? אז מה ואז מה?

כי אין יותר כיף מאירועים – יומיים הכנות, 16 שעות באירוע, אדרנלין בשמיים. עובדים, נחתכים, נפצעים, מדממים למוות, אבל יש אירוע להוציא, יש סרוויס, יש אנשים שסומכים עליך שאת האירוע שלהם לא ישכחו לעולם. לא אוכלים ולא שותים, מגיעים הביתה בלילה, אדרנלין בשמיים לפחות לעוד שעתיים, הרעב מתחיל להציק ואין כלום בבית כי התעצלת לארוז לעצמך אוכל מהאירוע, ואת מוצאת את עצמך אוכלת בייגלה שמיניות עם גבינה לבנה לא בתוקף.

ואז את גם נזכרת שבסרוויס התרסקת בחדר הקפאה, ולא בדקת מה הנזק (וכמובן שעל מר"מ או מיון אין מה לדבר) אההה, לא נורא… רק ברך פתוחה, כמה סדקים בעצם. בקטנה, יתאחה לבד. עשיתי כמעט הכל – אירועים, מסעדנות, מוסדי, קמעונאות, שיתופי פעולה, יזמות עסקית לנערות – ואז לפני 8 שנים התחלתי עם "מיטש", מסעדה בשוק הכרמל. וואו איזה כייף לראות מה קורה לסועדים בגוף אחרי ביס ב"פיתה צרחות" שלי. ושוב התעלמות טוטאלית מהפרוז'קטורים, עוד רגולציה ועוד רגולציה ועוד קצת – ודי!

ואז הגיעה הקורונה. ואפילו היו שרים גאונים שהמליצו לנו לחשוב על שינוי תעסוקתי, ולהמציא את עצמנו מחדש (מה!?). האם גם הם ניסו להמציא את עצמם מחדש?חבל שהם לא אימצו את ההמלצה שלהם, כולנו היינו מרוויחים. אז אני מנסה להמציא את עצמי מחדש – פופ-אפים, אירועים. כמו שאמרתי, מדענית בנאס"א כבר לא אהיה בגלגול הזה, אבל אולי אצליח להביא איזה פופ מיטש לאיזו תחנת חלל.

אז לא, לא יהיה פופ-אפ היום. את שי, הבעלים של "שולי לוצי", הקפיצו למילואים עד להודעה חדשה (וכבר התרסקו לו שני עסקים בעקבות המלחמה), ואני עסוקה בלבטל הזמנות מספקים ובלשבור את הראש מאין יבוא עזרי. אז אם יש לכם רעיון לאיך אישה בת 55 – עצמאית כמעט כל חייה, שבורה (תרתי משמע), שלא תהיה מדענית בנס"א – יכולה להמציא את עצמה מחדש בענף שלנו, מוזמנים לשתף אותי. אני מאמינה שאלו זמנים של שיתופי פעולה, של איחוד עסקים, של איחוד כוחות וצמצום נזקים. שיהיה לנו רק טוב, ושלא תפסיקו אף פעם כי אין עלינו – ולעולם אין שום טעם בלעדינו. חוץ מזה, אני שוקלת לפתוח קבוצת תמיכה למזוכיסטים. אתם בעניין?