בכותרות הסיום של "מילה שלי" משולבים קטעים מהסרטים התיעודיים שנתנו לו השראה. הלקונה העיקרית של הסרט שובה הלב הזה היא התעלמותו הגורפת מהאופן שבו אותם סרטים השפיעו על חייו של גיבורם: ג'ון דיווידסון בן ה-16 התפרסם בבריטניה ב-1989 כשהוקדש לו פרק בסדרה תיעודית פופולארית של הבי.בי.סי; "ג'ון אינו משוגע" תיארה את קשיי ההתמודדות של נער מעיירה בסקוטלנד הלוקה בתסמונת טורט חמורה, שגורמת לו לטיקים מוטוריים וקוליים ולהשמעת קללות לא רצוניות.

>> פיקסאר עשו את זה: גם את "צעצוע של סיפור 5" חייבים לראות
>> השם ישמור: 12 הפרנצ'ייזים הכי טובים בתולדות הוליווד

אותו סרט קצר – שבסקר של ערוץ 4 הבריטי מ-2005 נבחר על ידי הצופים כאחד מחמישים הסרטים התיעודיים הגדולים בכל הזמנים – הביא לו פרסום ואהדה ציבורית רחבה. על פי דיווחו של דיווידסון, גם סובביו נעשו הרבה יותר חברותיים כלפיו אחרי שצפו בסרט. ב-2002 ו-2009 הבי.בי.סי אף חזרו אליו לשני סרטי המשך. אבל "מילה שלי" מגולל את סיפורו של דיווידסון מגיל 13 עד 52 כאילו אותם סרטים מעולם לא נעשו. הוא מציג אותו כמי שגדל בבדידות קשה, מוקף בחברה אטומה, עד שבגיל 26 שני אנשים טובים פרסו עליו את חסותם. אפשר להבין את הבחירה הזאת מבחינה דרמטית, אך משום שהסרט מתיימר להציג את סיפורו האמיתי של דיווידסון, יש בה חוסר יושר מסוים.

הבמאי האנגלי קירק ג'ונס, שהפיק, כתב וביים את "מילה שלי", התפרסם ב-1998 כשיצר את הקומדיה החביבה "להעיר את נד", על תושבי כפר קטן באירלנד שמתאחדים במטרה להערים על הלוטו ולגבות את דמי הזכייה של חברם שמת. גם בסרטו על אדם המתמודד עם מגבלה כה קשה ומטרידה, ג'ונס שואף לחמם את הלב ולמצוא את ההומור שבסיטואציה. הוא מצליח לעשות זאת, הרבה בשל הופעתו הנהדרת של רוברט ארמיו בתפקיד דיווידסון.

בפברואר השנה הסרט דל התקציב הזה היה מועמד לחמישה פרסי באפט"א, בהם לסרט ולתסריט הטובים ביותר. כששמו של ארמיו הוכרז כזוכה בפרס השחקן, הבחור ההמום חלף בדרכו לבמה על פני מועמדים מפורסמים ממנו כלאונרדו דיקפריו, טימות'י שאלאמה ומייקל ב. ג'ורדן. גם הציבור הציף את הסרט באהבה, וכרגע "מילה שלי" מדורג במקום ה-119 ברשימת 250 הסרטים הטובים של אתר IMDb.

"מילה שלי" מתחיל ב-2019, כשדיווידסון הבוגר מקבל מהמלכה אליזבת פרס על פעילותו החברתית, ופולט לכיוונה "F*ck the queen". אי הנוחות שעולה מהמפגש בין הטקסיות הממלכתית לבין הקללה הלא רצונית מייצרת הומור משחרר, ומיד אחרי כן מופיע השם הדו משמעי של הסרט. "I Swear" זה "אני מקלל" וגם "אני נשבע" – משמעות שתהפוך לרלוונטית בשלב מאוחר יותר. הפתיחה הזאת מבטיחה לנו שלמרות הקשיים שבדרך אנחנו נקבל סוף טוב (ביותר ממובן אחד), וכמו מסמנת לנו איך להתייחס לקללות הרבות שנשמע במהלכו. ושיהיה ברור, אין כאן שום אמירה נגד המלכה. זה לא סרט כזה.

משם הסרט חוזר ל-1983, ואנחנו פוגשים את ג'ון הצעיר, בגילומו המשובח של סקוט אליס ווטסון. זו הופעתו הראשונה של השחקן המקסים הזה על מסך כלשהו, ומן הסתם עוד נשמע עליו. תסמונת הטורט מתפרצת לחייו של הנער בדיוק כשהוא על סף הגשמת חלום, ומערערת את חייו ואת חיי משפחתו. אמו (שירלי הנדרסון, שתיזכר לנצח כמירטל המייללת מסרטי הארי פוטר) הרבה יותר נוקשה מכפי שהיא נראית בסרט התיעודי, וכשהוא מתחיל לירוק במהלך הארוחות המשפחתיות היא שולחת אותו לאכול לבד מול האח. רק כשהיא מבינה עד כמה הוא סובל היא מתרככת ומבטיחה שיהיה בסדר. ואז הסרט קופץ 13 שנים קדימה, ואנחנו פוגשים את ג'ון בן ה-26 – עכשיו בגילומו של ארמיו – ששום דבר בחייו אינו בסדר.

כפי שנראה בטריילר, אימא אחרת, לבבית ומבינה יותר, פותחת את דלת ביתה בפניו ומעניקה לו תקווה חדשה. ואחריה מגיעה דמות אב חדשה שמציעה את משפט המפתח – "אני לא חושב שטורט הוא הבעיה. זה שאנשים לא יודעים על טורט היא הבעיה. תחנך אותם". כלומר, הסרט מנסח במפורש את המטרה הדידקטית שלו. עם זאת, "מילה שלי" נחווה כיותר מדרמה חינוכית טיפוסית על רקע מעמד הפועלים, בעיקר בשל השחקנים המעולים וההומור המלבב, שאינו מטשטש את האלימות ואת הכאב. פיטר מאלן ומקסין פיק (אני מאוהבת בשחקנית הזאת מאז שראיתי אותה בסדרה "לגדול בלי בושה") נהדרים בתפקידי האנשים נדיבי הלב שמעודדים את דיווידסון לקחת שליטה על חייו, גם אם אינו יכול לשלוט בטיקים שלו.

ארמיו, כאמור, נפלא במיוחד בתפקיד הראשי. אחרי שנראה ב"משחקי הכס" וב"שר הטבעות: טבעת הכוח" (וגם כאורט וינגייט ב"פלסטין 36") דווקא הופעתו בסרט העצמאי הזה הפכה לתפקיד הפריצה שלו. הוא מגלם את דיווידסון המתבגר על פני שלושים שנה, ותמיד מופתע כשאנשים נחמדים אליו למרות הכל. כן, אפשר היה להראות אותו קצת פחות נחמד לפעמים, אבל גם ככה יש בסרט מספיק עצב ותסכול.

הסיום מציע תקווה חדשה, אך יש לציין שזו חטפה זפטה דווקא בטקס הבאפט"א, שנועד להיות שיא בחייו של דיווידסון. גיבור הסרט, שגם קיבל קרדיט כמפיק, ישב באולם ומדי פעם פלט צעקות ומילים לא נעימות. כשדלרוי לינדו ומייקל ב. ג'ורדן עלו להעניק פרס ל"אווטאר" נשמעה בחלל האולם מילת הגנאי המכונה באנגלית the N word. השניים הגיבו באלגנטיות, דיווידסון החליט להוציא את עצמו מהאולם, וכעבור שעה המנחה אלן קמינג הסביר מעל הבמה שזה לא היה בכוונה והוסיף "אנחנו מתנצלים אם מישהו נפגע".

זה לא נגמר בזה. עיקר הביקורת הופנתה כלפי הבי.בי.סי, משום שהטקס שודר שעתיים אחרי התרחשותו בדיוק בשביל מקרים כאלה, אבל אף אחד לא חשב למחוק את המילים הפוגעניות מההקלטה. קמינג והאקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה חטפו על הניסוח העלוב של ההתנצלות, וגם דיווידסון עצמו זכה לביקורת על כך שלא מיהר להתנצל באופן אישי בפני שני השחקנים.

המהומה שימשה הדגמה חיה לכך שהמציאות תמיד מורכבת יותר מהסרטים שנעשים עליה. בכל אופן, הדי האירוע התפוגגו, ונשארנו עם סרט בריטי קטן ומרגש במסורת "ללכת עד הסוף" ו"בילי אליוט", שהוא קראוד פליזר במובן הכי חיובי של המושג.

4 כוכבים
I Swear בימוי: קירק ג'ונס. עם רוברט ארמיו, פיטר מאלן, מקסין פיק, שירלי הנדרסון. בריטניה 2025, 120 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• סרטים מומלצים
• בריטים