אומרים שצחוק הוא התרופה הטובה ביותר, אבל זו רק ההתחלה של מה הוא יכול להיות. כי עבור מל ברוקס הוא גם נחמה, תקווה, דרך התמודדות ומטרת חייו. והדוקומנטרי "מל ברוקס: האיש בן ה־99" מצליח להציג את כל החלקים האלו, ולהזכיר כמה חשוב כל הצחוק הזה
לא צריך להיות מומחה גיאו-פוליטי גדול מדי כדי להבין שזו תקופה משוגעת. ולכל אחד מאיתנו יש התמודדות אחרת עם המצב, כמו גם את הבריחות שלו. לפחות אצלי ההומור תמיד עבד – הצחוק, מעבר לקלישאה שסוברת שהוא "טוב לבריאות", היה גם הדבר שאיתו יכולתי לפזר את המחשבות הרעות, אולי גם לתת להם איזושהי פרופורציה נכונה – ולסמן אי קטן של שפיות בתוך הכאוס הענק שסובב אותנו. וכאילו בהזמנה, היקום שלח לנו חתיכת מתנה – הסרט הדוקומנטרי בן שני החלקים "מל ברוקס: האיש בן ה־99" (שזמין לצפייה ב-HBO Max).
>>
הבמאי הקומי ג'אד אפטאו, יחד עם מייקל בונפיליו, יצאו למסע בעקבות סיפור החיים המרשים, המזעזע, המטריף והכל כך מצחיק של אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים. מבחינה צורנית, הדוקו על ברוקס מאוד מזכיר יצירה דוקומנטרית אחרת – גם היא תוצרת HBO, והיא הסרט שהפיקו שם על בילי ג'ואל. מעבר לעובדה ששניהם יהודים די בולטים, שתי היצירות מתחלקות לשני חלקים ארוכים יחסית, שניהם מבוססים על ראיון מרכזי עם מושא הדוקו שמספר את הסיפור בקולו, ושורה של מרואיינים נוצצים וקרובי משפחה שמספקים זוויות נוספות לסיפור.
וכפי שהדוקו על ג'ואל חגג את המוזיקה, הדוקו הזה חוגג את הקומדיה. לא רק באמצעות ברוקס עצמו והראיונות המאוד מצחיקים שלו, אלא גם בעזרת שורה של קומיקאים גדולים שהתראיינו לסרט: קונאן אובריין, ג'רי סיינפלד, דייב שאפל, שרה סילברמן, איימי שומר, בן סטילר, וכך גם קרל ריינר, חברו הקרוב של ברוקס, ובנו הבמאי הגדול רוב – שניהם, לצערנו, כבר לא איתנו. מי שנעדר באופן די מפתיע מהסרט הוא לארי דייויד, שאירח את ברוקס בעונה שלמה של "תרגיע" (שגם מוזכרת בסרט בעקיפין), אבל לא התראיין מסיבותיו שלו.
ואם שוב למתוח קו בין היצירה הזו לבין הסרט על ג'ואל – אצל שניהם מסופר הסיפור באופן מלא. בסרט ההוא זה היה דרך השירים שביצע, אך הפעם זה דרך היצירות שכתב לאורך השנים. מ"האיש בן 2,000 השנים" שהקליט יחד עם קרל ריינר, דרך העבודה המשותפת עם סיד סיזר ומעל הכל הסרטים הגדולים. הוא נותן את הכבוד לכל יצירה (ברוכה השם, יש זמן), אבל לא בהכרח מפרגנת יותר למה שהצליח, ויודעת לכבד גם את היצירות הפחות מוכרות. אז למה הדוקו של ברוקס הוא הדבר המושלם עכשיו? בעיקר כי הוא ממחיש בדרך מדהימה כמה קומדיה יכולה לרפא. איך היא היתה הכלי של ברוקס – אדם שאיבד את אביו בגיל צעיר, נסע להילחם במלחמת העולם השנייה ואיבד את מרבית חבריו הטובים – כדי לחיות ולנצח את הכל. ברוקס הוא לא רק דוגמא לקומיקאי מהטובים שידע העולם, אלא גם לאיש יוצא דופן, אדם שגילם יכולת עמידה מול סכנות מטורפות, ובעיקר כישרון בלתי נגמר.

חוץ מזה, הוא גם נותן את הכבוד הראוי לסאטירה, ולתפקיד הגדול שהיא יודעת לתת בחיים שלנו. איך דווקא בעזרת תחום פחות מוערך כמו הומור אפשר להגיד דברים הרבה יותר עמוקים על החברה שבה אנחנו חיים. איך דווקא כשאתה גורם לאנשים לצחוק, המוח שלהם נפתח גם למחשבה אחרת. היכולת שלו לצחוק, דווקא כיהודי, על היטלר – סימלה את העובדה שסאטירה טובה יכולה וצריכה להחציף פנים מול הכוח. מול האנשים החזקים מדי, שחושבים שהם כל יכולים, הנשק הכי טוב הוא לא אף כדור אקדח, אלא ההגחכה. זה מה שברוקס ידע לעשות טוב מכולם; והקים אחריו יורשים רבים, מטריי פארקר ומאט סטון ועד, אם תרצו, יניב ביטון והחיקוי שלו לחמנאי.
חלק לא פחות חשוב שזוכה לכבוד בדוקו של אפטאו הוא חברת ההפקות שהקים ברוקס, "ברוקספילמס", שהיתה הדרך שלו להילחם בטעם הקהל. הקהל ציפה מברוקס, כמובן, לקומדיות הקלילות והאינטנסיביות (שהוא עשה בכישרון רב), אבל הוא דווקא רצה ללכת למקומות אחרים. יותר דרמטיים, יותר אישיים ולא רק להצחיק. וכך, דרך החברה (שהפיקה במקביל גם סרטים של ברוקס) הוא נתן את הבמה לבמאי גדול אחר בשם דייויד לינץ' – מישהו מאוד רחוק תדמיתית מהקומדיות הפרועות של ברוקס, אבל על פי הודאתו, כנראה לא היה מתחיל את הקריירה הארוכה שלו בלעדיו.

ובסוף, אחרי כל הסמליות והחלקים הרציניים, הדוקו על מל ברוקס עובד – פשוט כי הוא נורא מצחיק. כי ברוקס, גם בסרטים מושקעים וגם כשישב מול מרואיין באולפן טלוויזיה, ידע קודם כל להצחיק מהבטן. בתרבות שלנו, אנחנו נוטים לעתים לזלזל בקומדיה – מבקרים (ואת זה ברוקס ידע מצוין) תמיד יעדיפו דרמות, ויאהבו להתנשא על יצירות שאמורות לגרום לנו לצחוק. אבל זה חלק מהמנדט של "האיש בן ה-99" היא נותנת את הכבוד הראוי לקומדיה כיצירה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר קשה לעשייה. אפשר לגרום למישהו לבכות אם דורכים לו ממש חזק על הרגל, אמר ברוקס בדרכו, אבל להצחיק – זה כבר הרבה יותר קשה.
ועוד סיבה טובה ליהנות מהדוקו היא השיעור הגדול באומץ. המילה הזאת, "אומץ", קצת איבדה ממשמעותה לאורך השנים – אבל מל ברוקס, כפי שהוא משתקף מהיצירה האמפתית והכיפית של אפטאו, היה פשוט איש אמיץ. הוא לא חשש להשתמש בשואה ובהיטלר בבדיחות שלו, במיניות, בנושאים מעוררי מחלוקת כמו האינקוויזיציה (דווקא כיהודי) – הוא באמת צחק על הכל בלי פילטרים, אבל גם בלי לנהות יותר מדי על "פוליטיקלי קורקט". הוא לא דיבר יותר מדי, הוא פשוט עשה קומדיה – פרועה, מרעננת, והופכת את הבטן מצחוק. וכך הוא גם נכנס ללב של העולם.
זה לא סרט שמח בהכרח – כמו בדוקו הארוך והמפותל על ג'ואל, גם הוא עובר מחלקים קלילים ומצחיקים לחלקים יותר קשים וכואבים (כמו שהחיים של ברוקס נגעו בשתי פסגות הרגש הללו, העצב העמוק והשמחה וההומור המתפרצים). אבל שווה לשרוד אותם בזכות הבדיחות, בזכות ההומור יוצא הדופן, ובזכות שזה גם שער למי שפספס את היצירה המפוארת של ברוקס במהלך חייו – והיא גם מורשתו האמיתית, שחיה יחד איתו עד עצם היום הזה.
