זאת ממש לא "חזרות 2", אבל נועה קולר עשתה את זה שוב

האקלים הטלוויזיוני פוסט 7.10 והמלחמה הוא לא פעם מתעתע – כזה שנע בין עיסוק ישיר בטראומה שהייתה (מסדרות דוקו ועד דרמות הירואיות כמו "אור ראשון"), לבין התעלמות מוחלטת ממנו ובריחה לריאליטי או לתכניות בידור רבות רושם. בין שני הקיצונים הללו, ברבות הזמן הצליח להתפתח גם סוג שלישי – כזה שלא מתאר את האסון אלא את התגובה הנפשית אליו. ניסיון לגעת במצב הרוח הישראלי אפוף החרדות. אני לא בטוח שזה קרה במודע, אבל התחושה היא שיש סיבה ש"מקום שמח" עולה רק עכשיו. הקרקע הוכשרה.

>> מסך מפלצת: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> שנה כזאת לא ראינו: מצעד הסדרות הישראליות הכי טובות

השם מטעה, כמובן. "מקום שמח" היא סדרה קומית מרירה וחדשה שעלתה לשידור בכאן 11. מאחוריה עומד היוצר הוותיק ועטור השבחים רם נהרי (שיצר, בין היתר, סדרות כמו "אמאל'ה" ו"אהבה זה כואב") ונועה קולר, שניהם ממשיכים במלאכה הטלוויזיונית שבה בלטו. אני קורא לה "טלוויזיית אנטי-בולשיט" – סדרות מפוכחות, אמיתיות, נטולות קלישאות או דאווין. זה מה שהופך את "מקום שמח" לסדרה מצחיקה כל כך, גם אם לפעמים היא דוקרת.

קולר היא, ללא ספק, השחקנית של התקופה. היא פרצה דרך ההצלחה המטאורית של "קופה ראשית" ועוד לפני כן ב"לעבור את הקיר" בקולנוע, לצד סדרות כמו "להעיר את הדב" ו"שב"ס", אבל את תו התקן היא קיבלה עם "חזרות", הסדרה קצרת הימים והפרקים שיצרה ושודרה במהלך הקורונה בכאן 11. "חזרות" היתה היצירה המשותפת שלה ושל ארז דריגס, והצליחה מאוד ביחס לפורמט ולזמן – היא היתה סוג של ממתק מנחם לתקופה ההיא. כולם רצו עונה שנייה או לפחות עוד פרויקט של קולר, אבל מי שמצפה ל"חזרות 2", בעיקר יתאכזב.

יש קווים מחברים מסוימים בין "חזרות" ל"מקום שמח", אבל הם מעטים. "מקום שמח" מתרחשת כמעט ביקום מקביל, יקום הרבה יותר אפור, ציני ומלוכלך ממה ש"חזרות" סימלה (אולי כיאה לסדרה שנוצרה חמש שנים אחרי, עם כל מה שקרה מאז). במוקד הסדרה, עומדת ורד (קולר), קלינאית תקשורת שנמצאת במשבר גיל ה-40 וההתמודדות שלה עם אמא שלה, נעמי (תיקי דיין), שאיבדה טעם לחייה. שתיהן, כמאמר השיר, מחפשות סיבה לחיות.

וכאן הסדרה קולעת למצב הרוח התקופתי: השנתיים המייאשות שעברו עלינו נגעו לא מעט בשאלת המשמעות. בשביל מה אנחנו כאן? לא רק בישראל (גם השאלה הזאת עולה בעקיפין בסדרה) אלא בכלל בחיים – מה המשמעות של "חיים" אם אנחנו לא נהנים מהם? בעולם הדתי יש תשובה ברורה לשאלה הזאת, בעוד אצל החילונים יש מרדף אחר משמעות שבדרך כלל מבהיר כמה היא איננה. משם באה גם היריבות בין שני הגברים בסדרה – יותם (עידן חביב), מאמן רגשי שמספק "כלים רוחניים", ובן (אביהו פנחסוב) שלא קונה את הבולשיט הזה בכלל. 

הזוגיות של ורד ובן היא הניגוד המוחלט של יותם ואוסי – הזוג המאושר והרוחני. ורד ובן מסמלים את המציאות כהווייתה – לא אסתטית, לא סקסית, לא פוטושופ ולא AI. אמת עירומה, פשוטה ודי משעממת. זה מה שיש. זה מה שהגרלנו, אלה הקלפים שקיבלנו ואיתם צריך לעשות את המיטב. ברמת הליהוק יש לא מעט הברקות בסדרה הזאת: על הכישרון הגדול והקומי של קולר אין חולק וגם לא צריך. מדובר בפצצת כישרון אמיתית, שלא סתם מובילה את הסדרה הזאת בתור סמל לריאליזם הישראלי הזה. גם אביהו פנחסוב, זמר בדרך כלל, מפתיע בתפקיד מצוין. 

ועם זאת, המאסטרית הברורה של הסדרה היא תיקי דיין. שחקנית ותיקה, מוערכת, שעברה דרך לא מעט סדרות בחייה (כולל בשנים האחרונות), מגיעה כאן לרגע שיא. קולר ודיין מייצגות שני דורות שונים בדרמה הישראלית והחיבור ביניהן הוא היין והיאנג שהופכים את "מקום שמח" לכל כך טובה וממכרת. בין ורד ונעמי אמנם מפרידות כמעט ארבעים שנה, אבל שתיהן נמצאות באותו מצב צבירה: ניסיון להתמודד עם הריקנות ולמצוא סיבה חדשה לקום בבוקר, כמו כולנו. היופי ב"מקום שמח" הוא בדיוק מה שסדרות טובות מסוגלות לעשות: לקחת את הכלים הדי מרופטים של מציאות החיים ולעשות מהם שירה. לבנות משהו מצחיק, אמיתי, כואב אבל יפה, מהפרטים הקטנים ומהטיפוסים הדפוקים שפזורים לאורך כל החיים.

"מקום שמח" היא סדרה מעולה בגלל שהיא מצליחה לייצר הזדהות. בתוך עולם שמנסה כל הזמן לייפות את המציאות – עולם של אינסטגרם, שבו כולם נהנים כל הזמן – היא מציגה כנות כואבת לגבי החיים שלנו ב-2025. אין משמעות נשגבת, אין השגחה אלוהית, החיים הם אוסף של פרטים וצריך ליהנות מהם עד כמה שאפשר. בסופו של דבר, הפיכחון הכתוב היטב של הסדרה עדיף פי כמה על האוטופיה המפוטשפת שמופיעה בערוצים המתחרים.