הקונספירציה בישראל היא לא ז'אנר ספרותי. היא אורח חיים

>> נדב נוימן הוא משורר ועכשיו גם סופר – וגם סגן עורך "טיים אאוט תל אביב" לשעבר ומטובי האנשים שחלפו במערכת שלנו עם השנים. הוא היה גם העורך הראשי של "כאן תרבות" ובטח גם עוד דברים. כך או כך, "בעל ירקון" הוא רומן הביכורים שלו, והוא עוסק בישראל שעלולה להיות ובניסיון הנצחי והמתסכל של אדם בן-זמננו לברר מהי המציאות האמיתית ומי באמת מושך בחוטים. הסיפור הספקולטיבי מתנודד בין מדינת יהודה ובין הודו; בין שאריות ההתנגדות החילונית בישראל ובין הזיות משיחיות ששולטות בה; בין קונספירציות דתיות ובין חזיונות פסיכדליים. זהו סיפור שבו פעולה רודפת פעולה, ובמרכזו שאלת החיבור בין האדם לארץ, ובין הארץ לנפש. והוא זמין לרכישה באתר הוצאת פרדס והחל מאוגוסט בחנויות הספרים. כדאי לכם מאוד.

פרנואידים נוהגים לומר "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך".
ב-2025 צריך לשדרג את הביטוי: רק בגלל שזה נשמע כמו תאוריית קונספירציה – לא אומר שאין קונספירציה.
כן, מאמיני Q-Anon הם חבורה של משוגעים, כמו גם מכחישי אקלים ואנשי "היועמ״שית ורונן בר תכננו את 7/10". אבל מי שמצליח לחיות היום באמונה שלמה שהעולם מתנהל בשקיפות ראוי לקבל את פרס התמימות הבינלאומי על שם פורסט גאמפ. לא כל מה שמסתירים מאיתנו הוא "הסדר העולמי החדש", אבל "האמת הרשמית" שמשדרים לנו בחדשות לא נקייה מספינים, טיוחים, חצאי אמיתות, ואינספור קשרים ונקודות שמתחברים מאחורי הקלעים. מי שיודעים זאת היטב הם אמניות וסופרים, שמאז ומתמיד קשובים לרטטים העדינים של הפוליטיקה.

ספרות קונספירציות היא ז׳אנר בעל שורשים עתיקים. כבר במיתולוגיות של העמים השונים נרקמו עלילות על מועצות סודיות של אלים הקובעות את גורל בני האדם מבלי שאלה יבינו מדוע חייהם מתהפכים. בימי הביניים היו אלה אגודות צללים, מסדרי אבירים ומכשפות הפועלים בחשכת היער או המנזר. במאה ה־20, אחרי רצח קנדי, מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, חוויית העולם כקנוניה יצאה מגבולות הספרות והפכה להיות מציאות תרבותית. הפוסטמודרניזם אימץ את הרעיון שלפיו האמת עצמה היא דבר שנוי במחלוקת.

במובן מסוים, מהי האמנות בכלל אם לא ניסיון לחשוף את הבלתי נראה? סופרות, קולנוענים ואמנים חזותיים תמיד ידעו שמה שמסופר לנו כ"רשמי" הוא לעיתים רק שכבה דקה מעל תהום עמוקה של אינטרסים ושתיקות רבות משמעות. אולי זו הסיבה שהקונספירציה ממשיכה לרדוף אותנו גם כשאנחנו יודעים שהיא מופרכת: כי היא נותנת שם לתחושת חוסר האונים שלנו.

כל זה, למרבה הצער, נכון בעיקר לספרות שמעבר לים – באירופה, ארה"ב, אמריקה הלטינית. בישראל, אפעס, הספרות הקונספירטיבית פחות תפסה. כן, יש ספרות מתח וריגול, אבל המזימות לרוב לא יורדות לעומק פילוסופי, בטח שלא מטאפיזי. אולי זה משום שבישראל המציאות כבר מספקת מדי יום את מנת הפרנויה שלה. אין צורך להמציא כוחות אפלים כשיש צנזורה ביטחונית, ארכיונים סגורים ופרשות כמו ילדי תימן, קו 300, רצח רבין ומרדכי ואנונו. הקונספירציה בישראל היא לא ז’אנר ספרותי. היא אורח חיים.

אבל ישראל היא ציר שבו נפגשים לא רק קונספירציות צבאיות ופוליטיות, אלא גם דתות וכתות עתיקות. איך אפשר שלא להתרגש מימי בית שני, שבהם קבוצות סודיות חיו במערות במדבר יהודה וכתבו מגילות מסתוריות, כשבמקביל קבוצות דתיות ופוליטיות בירושלים ובגליל טוו רשתות של נאמנויות נסתרות? ואיך אפשר שלא לחוש רטט אמיתי כשחושבים על המעקב של השב"כ אחרי הכנענים החדשים, שניסו בשנות ה־40 וה־50 לנתק את הזהות המקומית מהיהדות הגלותית ולחבר אותה אל מרחב מיתי־פגאני של כנען הקדומה.

מי שקורא את ההיסטוריה המקומית רואה אינספור שכבות של כתות נעלמות, מזימות חצרות מלוכה, סודות נבואיים, תיאוריות אסכטולוגיות על אחרית הימים, פוליטיקאים ערמומיים שבוחשים בקלחת. כשזה מתנגש במאה ה-21 עם שכבות מודרניות של סודיות ביטחונית, עם ארכיונים נעולים ועם עולם דיגיטלי שמזרים לנו יותר מדי דיסאינפורמציה – פלא שהספרות העברית לא מתפקעת מספרות על כתות וקונספירציות. כי הפרנויה כאן היא לא רק ביטחונית ולא רק דתית. היא מגיעה ממקום עמוק: תחושת קיום במקום שהוא תמיד חצי חשוף וחצי נסתר; חצי שפוי וחצי מטורף לחלוטין; תמיד על סף גאולה או אסון, ומצד שני תמיד ממשיך כאילו הכל כרגיל.

>> ג'רמי פוגל נגד אלוהים: הספר שיחזיר אתכם בשאלה או לפחות ינסה
>> הוא חולה אנוש. בחוץ יש אפוקליפסה. הח"כים עושים אסיד // תומר אביטל

זה מה שהביא אותי לכתוב את "בעל ירקון". המציאות שבה אנחנו חיים, של מדינה על סף הפיכה דיקטטורית-תאוקרטית, שכמעט מתעקשת להתחיל מלחמת עולם, מחייבת הסבר שהוא יותר מ"דתיים משיחיים" או "פוליטיקאים מושחתים". ספרותית, בכל אופן, זה לא מספק. יש בארץ הזאת יותר מדי שכבות – היסטוריות, מיסטיות, פסיכולוגיות – כדי להסתפק במה שכתוב בכותרות, או נרמז בטורים ושיחות סלון. ב"בעל ירקון" ניסיתי לדמיין מה יקרה אם נחבר את ההיסטוריה העמוקה של הארץ והעם, את השכבות הנסתרות והמוזרות, עם המציאות העכשווית, או זו של העתיד הקרוב שבו חיינו עלולים להפוך לדיסטופיה אמיתית.

"בעל ירקון" הוא כמובן גמד העומד על כתפי ענקים. כחובב קונספירציות מושבע, ומעריץ של אמנות העוסקת בנושא, יש כמה יצירות מופת שהיו תמיד במחשבותי בעת הכתיבה.

1. The Illuminatus! Trilogy // רוברט אנטון ווילסון ורוברט שיאה

כנראה ה-ספר של עולם הקונספירציות. מה אין שם? CIA, סמים פסיכדליים, אטלנטיס, אלים עתיקים, כישוף – ובעיקר פרוזה פרועה וכיפית שקשה להניח מהיד.

2. The Invisibles // גרנט מוריסון

סדרת קומיקס מופלאה ומטורללת משנות ה-90 על תא גנוסטי מחתרתי שנאבק באלים (?) חייזריים (?) בין-מימדיים( ?), תוך שימוש בכישוף, סמים ומסע בזמן. אלים, מחוספס, ובעיקר מאוד מחרמן לגיקים של פילוסופיה ומאגיה.

3. שם הורד // אומברטו אקו

הרומן הזה, ובמידה רבה הסרט שמבוסס עליו, הציתו את אהבתי לקנוניות אפלות במנזרים ימי-ביניימים בפרט, ובהקשר דתי בכלל. גם היסטוריה נוצרית, גם תעלומת רצח וגם ספרים סודיים? יס, פליז.

4. The Crying of Lot 49 // תומס פינצ'ון

הוכחה שפוסטמודרניזם יכול להיות דבר מדהים, אם רק עושים אותו בארה״ב ולא בצרפת. זה רומן קצר אבל דחוס בצורה כמעט מחליאה, על קונספירציה בת מאות שנים שמערבת חברות דואר מתחרות. כן. זה מצחיק ומטריד ומוזר.

5. האיש במצודה הרמה // פיליפ ק. דיק

קשה לבחור רק ספר אחד של פק"ד לרשימה כזו, שכן כמעט כולם נוגעים (או נגועים) בקונספירטיביות, כמו החיים שלו עצמם. ובכל זאת, דווקא הרומן הזה, שהוא מהפחות הזויים של נסיך הפרנויה המד"בית, הולך איתי תמיד. אולי זה בגלל הפנים-ספרותיות, היחס לספרים ולספרות כתשתית לשחרור מהקנוניה.

6. The City & the City // צ׳יינה מייוויל

אי אפשר לתקצר את הספר בצורה שתישמע הגיונית למי שלא קרא: שתי ערים שחולקות את אותו מרחב גאוגרפי בדיוק אך מתקיימות בשני מימדים מקבילים – ולא, זה לא מדע בדיוני. כלומר, אין מימדים מקבילים. אמרתי, זה לא נשמע הגיוני עד שקוראים. מדובר ביצירת מופת אמיתית של ספרות בלשית, או פרוצדורה משטרתית, עם כמה שכבות וזרמים תת-קרקעיים מפתיעים מאוד.