חיכינו כמה שבועות ונתנו זמן ל"סאטרדיי נייט לייב UK" למצוא את הדרך שלה, אבל הגיע הזמן להשלים עם העובדה שיקח להם עוד הרבה יותר זמן למצוא את הדרך שלהם, כי למעט כמה רגעים בהם חוש ההומור הבריטי הממזרי מצליח לחדור דרך המעטפת האמריקאית - זה בסך הכל SNL עם קללות
השאלה הראשונה, ואולי הגדולה ביותר, שעולה מצפייה ב-"סאטרדיי נייט לייב UK" – הגרסה הבריטית של SNL שעלתה בערוץ Sky הבריטי לפני כמה שבועות – היא "למה לעשות גרסה בריטית של SNL?" או לכל הפחות, למה עכשיו? למה, יותר מחמש עשורים לאחר שעלתה תכנית המערכונים האגדית באמריקה, הגיע הזמן ליצור גרסה שלה בממלכה המאוחדת? השאלה הזאת מקבלת סוג של תשובה בפרק הראשון של התכנית, כאשר מנחת הפרק טינה פיי אמרה "כמו הרבה מבצעים נרחבים של ארצות הברית בימים אלו, אף לא ממש בטוח למה". אז אם לא נקבל תשובה ישירה לשאלה הזו, עדיף להתמקד בשאלה אחרת: האם SNL UK שווה צפייה?
דבר אחד כן ברור מצפייה בתכנית הבכורה של SNL UK – היה להם זמן להתכונן. האגדה על התכנית הכאוטית הראשונה של "סאטרדיי נייט לייב" האמריקאית כל-כך ידועה עד שהפכה כבר לסרט קולנוע ("סאטרדיי נייט" של ג'ייסון רייטמן מ-2024), וצפייה היום בפרק הפיילוט מ-1975 הוא אכן חוויה קשה – מונולוגים בלתי נגמרים מהמנחה האורח ג'ורג' קרלין, מערכונים שלא עשו עליהם מספיק חזרות, ומגוון אלמנטים שהתכנית תנטוש במהרה. בהשוואה, SNL UK היא מוצר מהוקצע עם מגוון כוכבים אורחים, הופעה מוזיקלית מוצלחת ופורמט כמעט זהה לגרסה האמריקאית המודרנית.
הפרק נפתח עם מסורת SNL קלאסית: מערכון פוליטי בכיכובו של מנהיג המדינה, במקרה הזה – ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, אותו מחכה הקומיקאי ג'ורג' פוראייקרז, שנראה שאחראי על מרבית החיקויים בתכנית ועושה עבודה טובה בתור ראש הממשלה הרכרוכי וחסר הכריזמה, כשהמערכון נגמר, כמובן, עם קריאת "לייב פרופ לונדון…. איטס סאטרדיי נייט!". משם אנחנו עוברים למונולוג פתיחה טיפוסי מטינה פיי, חביבתו של לורן מייקלס המפיק שאחראי גם על הגרסה האנגלית, והכול ממשיך די כרגיל. אולי אפילו יותר מדי כרגיל. אם יש דבר אחד שהבריטים אמורים להיות טובים בו, זו קומדיה. וספציפית מערכונים קומיים. זה העם שהביא לנו את "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", הפסגה של תכניות המערכונים, אבל גם תכנית שנהנתה לשבור פורמטים ולבלבל את הקהל. ופה הכול… די רגיל.
ראוי לציין שגם SNL המקורית, שהתחילה את שידורי באמריקה כחמש שנים לאחר שידור "הקרקס המעופף", הייתה תכנית מהפכנית בזמנה. אבל העידן ש-SNL UK מחקה הוא העידן הנוכחי של SNL. ובעידן הזה אמנם יכולים להיות מערכונים מצחיקים בכל פרק, אבל התכנית היא לא מדורת השבט התרבותית שפעם הייתה. ישנם מספר רגעים מצחיקים בשלושת הפרקים של SNL UK ששודרו בינתיים (בעיקר כשחוש ההומור הבריטי הממזרי מצליח לחדור דרך המעטפת האמריקאית) אבל אין שם באמת שום דבר מהפכני.
בואו ניקח לדוגמה מערכון מהפרק הראשון. ג'ורג' פוראייקרז (שוב) בתפקיד השדרן האגדי דייוויד אטינבורו (שנשמע קצת דומה לקיר סטארמר, אבל זה לא העניין עכשיו), שמארח מספר מפורסמים בריטים מתים לארוחת ערב. הקונספט הוא פרודיה על שאלת "עם איזה אדם מההיסטוריה תרצה לאכול ארוחה" הקלאסית, ונותן תירוץ לחברי הקאסט להשתעשע עם חיקויים ותחפושות (ההופעה הקוקטית של ג'ק שפ בתור הנסיכה דיאנה כבר הפכה לאחד הרגעים האהובים בתכנית). אבל הקונספט – הדמויות ההיסטוריות מתווכחות על האוכל והחשבון במקום לנהל שיח אינטלגנטי – נעשה כבר בעבר, ובצורה יותר אלגנטית. וכמה באמת עוד חיקויים של פרדי מרקורי אנחנו צריכים לראות בטלוויזיה?
אפשר גם להסתכל על שיר ה"פאב בריטי בחופשה" מהפרק השני – שלמרות כמות אדירה של רפרנסים בריטיים ספציפיים, מרגיש כמו כל-כך הרבה מערכוני SNL מוזיקליים מהשנים האחרונות. יש רגע במונולוג הפתיחה של פיי, שהיא והאורח המפתיע מייקל סירה, מדברים על הבדל מהותי בין שתי הגרסאות הללו של SNL: בגרסה הבריטית אפשר לקלל. בגלל הבדלים בצנזורה טלוויזיונית מותר להם להגיד "שיט" ו"פאק" ועוד מילים שלא היו עוברות בארצות הברית, אפילו בשעות המאוחרות. בסופו של דבר, מדובר בהבדל קוסמטי ושטחי מאוד. אבל לפחות מדובר בהבדל. לגבי שאר התכנית, למרות שהיא לעתים משעשעת, מדובר במוצר דומה מדי למקור. ג'ולי גוד? לא לגמרי.