בערב טבח שבעה באוקטובר עמדנו נבוכים עם מצלמות ביד. הדחף הדוקומנטרי דחק בנו לצאת ולתעד, אך כיצד אפשר לכוון מצלמה אל פני מי שזה עתה יצאו מן התופת? איך לחשוב על זוויות צילום, על הקלטה ובימוי, ולחשוף אנשים באסונם? כבר ב-8 באוקטובר נפגשנו בזום קבוצת אנשי תיעוד, והחלטנו לאמץ את גישתו של פרופ' דורי לאוב, פסיכיאטר ושורד שואה, שהיה הראשון לתעד בווידאו שורדי שואה כמותו עוד בסוף שנות השבעים. לאוב הבין מעט מאוד בצילום ובהסרטה, אך כן הבין כי למצלמה יש כוח לייצר הקשבה אינטימית, ולהעניק לשורדים מקום לשתף חוויות שמעולם לא נאמרו – לא לאחרים, ולעיתים אף לא לעצמם. הוא דרש מהמראיינים להמעיט בשאלות ובמקום זאת להקשיב, מתוך מה שכינה “ערבות טוטאלית” – כדי להיות שותפים של העדים לטראומה ולמסע שלתפיסתו, השורדים אינם יכולים לשוב ממנו לבדם.
>>שנתיים שבורות: איך אפשר להיות בפוסט טראומה כשהטראומה עוד כאן

התוועדתי לגישתו של לאוב לפני יותר מעשור, כאשר ביקשתי להבין כיצד ניתן לתעד אנשים המתמודדים עם משבר או עם זיכרונות טראומטיים מבלי לפגוע בהם. האם יכולנו לדמיין שגישה זו שנוסחה בעקבות השואה, תידרש לנו בתיעודה של טראומה בת זמננו? המפגש עם לאוב הוביל ליצירתו של "המקשיב" – סרט תיעודי שבו ליווינו אותו, מיכה ליבנה ואני, במהלך ארבע השנים האחרונות בחייו וניסינו לפענח את סודה של אמנות ההקשבה. היכולת להקשיב באמת, בריכוז, מתוך אכפתיות ואמפטיה, היא מיומנות יסודית ביצירה ובהוראה של תקשורת וקולנוע – וכך הפכה גישתו של לאוב לאבן יסוד בהוראת הסטודנטים שלי במכללת אורנים.

ד"ר אוהד אופז, עדות 710. (צילום: משלה שיף)

אלא שפרופ' לאוב תיעד עשרות שנים אחרי השואה. ואילו אנחנו,בעדות 710, נאספנו בזום ובווטסאפ בעוד הקרבות בעיצומם, כשקהילות שלמות עדיין נמלטות. האם זה לא מוקדם מדי? האם לא דרוש עוד זמן ומרחק? בעידן שבו עדויות מופיעות בזמן אמת ברשתות החברתיות, המאבק על התודעה מתרחש בתוך האירוע עצמו. זעקות הנפגעים המשודרות ברשתות עלולות להדהד בחלל ריק, או להיתקל בתגובות מפקפקות ומבטלות. עבורנו זו הייתה קריאה לפעולה: להתייצב כממשיכי דרכו של לאוב, להקשיב בריכוז מלא, עם מעט שאלות – וכך לשאת את הפצע עם השורדים, ולהוליד מתוכו הכרה ודרישה לצדק.

שנים של ניסיון ביצירה, מחקר והוראה של קולנוע תיעודי ומיזמי עדות לא הכינו אותי לאתגר, לגודל האחריות ולעוצמות הטלטלה אליה נחשפתי בעדות 710. האם משהו יכול להכין אותך לסיפורה של אם הנאבקת על ידית דלת הממ"ד מול מחבלי החמאס, בזמן שהיא שרה שירי ערש לשלושת ילדיה ומחכה לאות חיים מבן זוגה – לוחם כיתת הכוננות? איך ניתן להכיל את היגון של שורד בן למעלה מ-80, שאיבד בהתקפה את אישתו, חתנו ושניים מנכדיו? כיצד מנווטים ראיון והקשבה להורים, שעדויותיהם לרצח בנם בנובה כל כך שונות אחת מהשניה? האם הרגישה מיד שהבן איננו, והאב נסע לנסות לחלץ אותו ונאבק עד היום עם הכאב על שלא הצליח.

לעיתים הרגשתי שכל המיומנויות שלי כמראיין קורסות. למשל כשהקשבתי לעדותם של סבים שאיבדו את נכדתם, בנם וביתם. עדותם נעה בין אובדן וגעגוע לבין זוגיות אוהבת ושמחת חיים והומור, ששום קושי וצער לא יכלו לעצור. בשיאה של עדות בה שתקתי מרותק במשך שעה וחצי ולא יכולתי לעצור את הדמעות – העדים עצרו, חייכו והביטו בי המקשיב, בחמלה.

איך מגיבים לאישה עם שני בנים שנרצחו? שורדת השבי חנה פרי מנירים. (צילום: גיל לוין עדות 710)

כבר מהרגע שבו הצבנו מצלמות ידענו שיש צורך לאסוף ולהפקיד את הסיפורים, האנחות והדמעות שנמסרו בידינו במאגר מתקדם, בטוח ומקוטלג. המאגר היה זמין מיד לעורכות ועורכים של וידאו וטקסט, שיצרו עוד מעגלי הקשבה, תהליכי עיבוד, קיצור ותיווך של כל עדות בשתי גרסאות שונות. גרסה אחת של העדות במלואה, בניקוי הפרעות ואמירות שהעדים ביקשו להשמיט. גרסה שנייה של העדות בתמצית קצרה של כחמש דקות, המזמינה את הקהל הרחב למפגש ראשוני עם העדים ועדותם. כל עדות שמתפרסמת, עמלו עליה 8 ולפעמים 10 ו-12 אנשים במסגרת עשרות שעות עבודה. כך לקחנו על עצמינו את הציווי להביא כל עדות בפני קהלי נמענים, קרוב ככל הניתן לזמן שבו תועדה.

פרופ' דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, מתארת טראומה ככוח מאיין ומעכל, המאיים לא רק על הנפגע אלא גם על סביבתו., לדבריה פרויקט חייו היה למצוא דרך להקשיב לעדויות כאלה מבלי שהניצול יקרוס לתוכן. מבחינתו, מפעל העדויות פעל כמאבק נגד לכידת השורדים בגורל קורבני – מאבק המאפשר החצנה והיסטוריזציה של האירוע. ואכן, תהליך העדות, כפי שניסח לאוב, לא פעל רק כריפוי אישי, אלא גם כפעולה היסטורית וחברתית. בכך שאפשר לשורדים לתעד את עדותם, הוא מיקם את חוויותיהם האישיות – סוד ההישרדות, ההתנגדות והצהרת החיים – בלב ההיסטוריה. העדות אינה מסתכמת בעובדות אמפיריות, אלא מעניקה לכל מי שנפגע מההיסטוריה מקום מרכזי בעיצוב הזיכרון והזהות.

בעדות 710 למדנו שהשורדים מצפים להשפעה מיידית של עדותם. לכן פיתחנו מערכות עריכה ופרסום המחזקות את הפעולה האתית. באתר אנו מציגים מאות עדויות, בהן נראים הרגעים בהם השורדים מזדקפים מול המצלמה ותובעים צדק. העדות הופכת ממסמך אישי למאבק ציבורי, כחלק מהקרב על התודעה ההיסטורית והפוליטית. רוב העדים מבקשים במפורש שנשתף ונפיץ את דבריהם – דרישה שמבטאת את הצורך לשבור את הבדידות ולדרוש הכרה.

עדות 710, שחזור כיתת כוננות כרם שלום, צילום כפיר אמיר

הצופים, בבחירתם להקשיב, הופכים לשותפים פעילים בתהליך ריפוי היוצא מן האישי אל הקהילתי והחברתי. העדויות מזמנות תקשורת רגישה ואחראית, המפרקת סיסמאות של שנאה ומדגישה אחווה, סולידריות ואהבת אדם. בכך הן מציעות נוגדן מוסרי ותרבותי מול האלימות המשתקפת בתקשורת ומאפשרות מרחב של תיקון.

זהו הצורך להמשיך ולהרחיב את פועלנו: לשתף פעולה עם חוקרים, תלמידים וקהלים רחבים – באמצעות הארכיון הדיגיטלי, מערכות תצוגה נרטיביות מורכבות ומיזמי עדות קהילתיים. בדרך זו מתרחבים גם מעגלי ההקשבה ונוצרת נמענות פעילה – של למידה, מחקר, הוראה ויצירה. היא מעניקה לעדות כוח מאחה ברמה הציבורית, החינוכית וההיסטורית – וכאמצעי חיוני במאבק בהדחקה, בהתעלמות, בהכחשה ובשנאה. כך תיעוד ושימור החוויות והסיפורים האישיים של השורדים נעשה מתוך הכרה בערך ההיסטורי של הקולות הללו – כמאגר שישמש לזיכרון, לחינוך ולריפוי אישי וקולקטיבי, למענן כולנו ולמען הדורות הבאים.
הקולנוען והמרצה ד"ר אוהד אופז הוא מיוצרי הסרט התיעודי "המקשיב" וממייסדיעדות 710– הארגון האזרחי המוביל לתיעוד דיגיטלי של אירועי שבעה באוקטובר.בימים אלו פתח הארגון בקמפיין תמיכהבאמצעות פלטפורמתgivebackלמימון המונים כדי להמשיך לתפעל ולפתח את פעילותו החשובה באמצעים נוספים.

• טור אישי
• שבעה באוקטובר
• תיעודי