רק רציתי לשים את הרכב במוסך, לא לחטוף משבר אקזיסטנציאליסטי

>> עומר מושקוביץ משיקה את הסינגל החדש "(לא!) הרס עצמי" בהופעה בגריי תל אביב (7.8, 22:00, אורח: ישראל ברייט! וכאן מזמינים כרטיסים), ואחרי שהכניסה כבר להיטים לפלייליסט ולפסקול של "חזרות" ו"ילדות סכסכניות", הגיע הזמן שלה להתפוצץ. ביקשנו ממנה לכתוב משהו על הסינגל, על ההופעה ועל האלבום הבא. אז היא כתבה על המוסכניק שלה

את קמה בבוקר בידיעה שהיום את צריכה ללכת למוסך לקחת את האוטו שלך. את יודעת ששום דבר מרגש כבר לא יקרה היום. הגוף שלך דוחף אותך מהמיטה מתוך הרגל, אבל תחושת הקורבנות נוחתת עליך והנה את עכשיו ממלמלת לעצמך כמו סהרורית חסרת שליטה: "רע לי. רע לי".

בצחצוח השיניים את מזכירה לעצמך שיש דברים גרועים מללכת להוציא את האוטו מהמוסך ושצריך להודות על הכל. את מתחילה לתרגל מנטרות בודהיסטיות, אומרת לעצמך שהאמנות האמיתית היא החיים עצמם ושאין דבר כזה טוב ורע. אין גבוה ונמוך. יש מכלול. ושהכל זה חלק מההתפתחות של האישה שאת רוצה להיות. חוץ מזה, הבטחת לעצמך ביומולדת האחרונה שמעכשיו את מפסיקה להיות קורבן. אז את אומרת לעצמך: די! תפסיקי עם האכלו לי שתו לי. ומתאפסת.

את יודעת שיש לך עוד כל מיני סידורים במשך היום שמסתכמים רק בסגירת הפינות וכיבוי השריפות: לנקות את הבית, למצוא סאבלט לסוף אוגוסט, לנסות להקדים חזרה, לשלם לרואת חשבון ששכחה לגבות ממך חודש אחד אז עכשיו היא רוצה שתשלמי לה על חודשיים, לתזכר את המנהלת שלך שהכסף מהמקום שבו הופעת לפני שלושה חודשים עדיין לא הגיע, ועוד שלל בעיות של אנשים ממש מבוגרים שאת עדיין לא מצליחה לעכל שהם את עכשיו. אבל שוב, את לא קורבן.

בדרך למוסך ב-40 מעלות חום את צועדת כי את יודעת שכבר אין לך פרצוף לקחת עוד מונית. האוטו היה במוסך שבועיים וחגגת עם מוניות אז היום לקחת החלטה בוגרת ועכשיו את תלכי בחום ב-40 מעלות ואת תרדי את רחוב אילת ברגל שמתברר שאין בו אפילו עץ אחד שיגן עלייך מפני השמש. כשאת מגיעה מעולפת לעמדת הקבלה במוסך את מודה לאלוהים על המזגן. את אומרת לפקידה הערביה בכניסה: "איזה כיף לכם! איזה מזגן!". כן, הרגע החמאת לפקידה על מזגן כאילו החמאת לה על מה שהיא לובשת, אבל בגלל שזה מוסך, אז פתאום הקודים משתנים ואת הופכת לגבר.

כשהאישה הערביה הנחמדה בקבלה אומרת לך בהתנצלות שהטיפול עלה 6,076 שקל את כבר לא שואלת אותה למה. את פשוט יודעת שזה הזמן לבקש מאבא שלך צילום של כרטיס האשראי. זה לא במסגרת של האשראי ולא במסגרת הסבלנות שלי (וכבר שילמת החודש 4,000 שקל על ביטוח לאוטו). אבא שלי, שכבר הרגיש שזה מה שהולך לבוא, פשוט העביר לי את הצילום תוך פחות מדקה. הייתי כל כך מותשת שאפילו לא היה לי כוח לרקוד את ריקוד ה"תודה אבא שהצלת אותי" המפורסם. רציתי לסיים כבר עם העלבון הזה.

לא היה לי כוח להגיד לו שאני אחזיר לו כשיהיה לי, כי שנינו יודעים שגם כשיהיו לי פתאום איזה 6,000 שקל מיותרים זה ייצא כבר על על משהו הרבה יותר נהדר מאיזה רכיב שאף אחד לא רואה בתוך אוטו שרק אמור לנסוע. ישר אמרתי לעצמי, איזה בזבוז. 6,000 שקל. זה כבר סכום שאני יכולה לעשות איתו חצי קליפ צנוע לאלבום החדש. וגם ככה אין חניה בתל אביב. ושוב את עושה עם עצמך את השיחה המתישה הזאת של "רגע, אני באמת צריכה אוטו?"; ושוב את עונה לעצמך. כן. את באמת צריכה אוטו. וכדאי שתגידי תודה שאבא שלך מרחם עליך גם ולא רק את מרחמת על עצמך.

בדרך הביתה עם האוטו שנראה בדיוק אותו הדבר, את מחפשת חניה במשך שעה. לא כצורת ביטוי. שעה על השעון. מזל שניצלתי את הזמן לעשות שיחה עם במאי שרוצה לביים איתי קליפ לאחד השירים שלי. הוא לא יקח הרבה כסף, כי הוא אוהב את השירים שלי. ברגע שאנחנו מסיימים לדבר אני מוצאת חניה סופסוף, אני מאותתת ומכניסה את האוטו לרוורס. אבל האוטו לא מצליח להיכנס לרוורס. בעודי נזכרת שזאת הייתה הבעיה שבגללה האוטו נכנס למוסך, אני שומעת צפצוף מאחוריי. בלית ברירה אני ממשיכה לנסוע. האוטו שהרגע ציפצף לי תופס את החניה. אני פורצת בבכי ומתקשרת למוסך.

בצד השני עונה קול נעים, אבל לי כבר אין נימוסים בשלב הזה. אני בהיסטריה. "שמישהו יבוא עכשיו!", אני מייבבת כאילו אני מזמינה אמבולנס. "אני לא יכולה יותר!". דורון המוסכניק, בטון רגוע של גבר מנוסה עם נשים בסיטואציה, מנסה להרגיע אותי אבל אני ממשיכה: "שבועיים האוטו במוסך! שבועיים! לקחתי מלא מוניות וכבר אין לי יותר כסף ושמתי עכשיו 6,000 שקל והאוטו עדיין מקולקל!"; בטון בטוח דורון ממשיך "אז את רוצה להחזיר את האוטו מחר?". הבכי שלי מתגבר. "יש לי עבודה!! אני לא יכולה כל החיים להיות במוסך!".

רציתי להגיד לו שכבר אין לי כוח. שיש לי חלומות. ושזה לא פשוט להגשים אותם כשאני גרה בעיר שאני כבר לא מצליחה לעמוד בה, בתוך מדינה שאני חיה בה פיזית, אבל בעצם רגשית אני בניתוק ממנה מרוב שאני לא מאמינה שכל מה שקורה זה באמת מה שקורה. שאני מנסה להגשים חלומות, תוך כדי אשמה מטורפת על זה שאני לא מספיק קוראת חדשות ולא מספיק הולכת להפגנות. רציתי להגיד לו שאני יודעת שזה חשוב לשמור על הבית, אבל שגם חשוב הלב שלי, ושאני אף פעם לא מצליחה לאזן את כל החיים האלה כשהכל קורה ביחד.

בעיקר רציתי להגיד לו שאני עייפה כל כך. כי יש משהו כל כך מעייף בלהיות אמנית שמנסה לנצח כל יום את המציאות כנגד כל הסיכויים. שלא משנה כמה כסף אני מרוויחה (ואני באמת מרוויחה לא רע, ההוצאות פשוט גדולות יותר, כי קליפים ואלבום והגשמה) אני פשוט לא עומדת בזה. כעבור כמה שניות של שקט עם כמה חרחורים של בכי הוא אמר "אני אגיע מחר בבוקר לקחת את האוטו מהבית שלך. איפה את גרה?". אני הרגשתי נורא על זה שאני עדיין תל אביבית פריווילגית שלא תפספס אף הזדמנות להתקרבן. אבל דורון המוסכניק הרגיש כמו אבא שלי. כמו בית.