"על סף פיצוץ": נטפליקס עושה שבעה באוקטובר עם פצצת אטום

נקודת הפריצה של קתרין ביגלו הייתה בסרט "מטען הכאב". ראיתי אותו שנה אחרי שיצא, כשהייתי בכיתה ט', ואם יש רגע קולנועי שנשאר איתי עד היום זה הרגע המדהים והמזעזע שבו הפצצה מתפוצצת ורואים את האבנים על אדמת עיראק מתרוממות לאט בהילוך איטי מעל פני האדמה בשל הדף הפיצוץ. רגע שמבהיר את העוצמה שביצירת סרטים. אחר כך הגיע "כוננות עם שחר" שהדגים את היכולת המדהימה של הקולנוע להפוך פעילות ממשלתית-צבאית למשהו מותח, גם כשיודעים את הסוף. הסרט החדש של ביגלו בנטפליקס, "על סף פיצוץ", מציע גישה שונה ובו ביגלו יוצאת מהקופסה אבל עדיין מספקת את הסחורה המצופה ממנה.

הסרט עוקב אחר תרחיש אימים שבו נפתחת מתקפה גרעינית ממקור לא ידוע נגד ארצות הברית. מפה אנחנו עוברים דרך כל השרשרת הפיקודית שצריכה להחליט איך להגיב ומה לעשות בזמן שטיל בליסטי בעל ראש נפץ גרעיני עושה את דרכו אל עבר שיקגו. אנחנו מתחילים מחדר המצב בבית הלבן לפיקוד האסטרטגי של הצבא ומגיע לבסוף לנשיא בכבודו ובעצמו.

הדבר המעניין פה הוא שמדובר בסרט ריאליסטי לחלוטין שעוסק בתרחיש בדיוני, ורבים כבר דאגו לקטול אותו, לקרוא לו "פאן פיקשן מתקופת אובמה" ולבקר את החזרתיות שלו, אלמנט שכבר ראינו בכמה סרטים וסדרות לאחרונה. העניין של החזרתיות בשלב הזה באמת מתחיל להימאס, אבל אני לא בטוח בנוגע לשאלת הרלוונטיות של "על סף פיצוץ", במיוחד עבור הקהל הישראלי שרק לפני שנתיים חווה מתקפת פתע וטבח נורא. מלבד ההבנה שהתחילה מלחמה, הייתה תחושה שלאף אחד אין מושג מה לעזאזל קורה כאן, וזאת בדיוק התחושה שאנחנו מקבלים מצוותי הפיקוד הצבאי והבית הלבן.

אירוע של מתקפה ישירה על ארה"ב הוא אכן אירוע מבהיל שכמו שאנחנו רואים בסרט משפיע על שאר העולם (גם על תל אביב!), אבל הלב של הסרט הוא כמובן אמריקה. שאלת ה"מי עשה את זה?" היא אחת השאלות המרכזיות של הסרט, אבל התשובה לא באמת משנה משהו, כי השיח שביגלו מנסה לקדם הוא לא "מי נגדנו?" אלא "מה ארצות הברית עושה?".

עכשיו בואו נשים את הדברים על השולחן: זוהי לא עבודתה הטובה ביותר של ביגלו. יש לסרט הזה את המגרעות שלו. הוא אכן חזרתי שלא לצורך ועל דיאלוגים מסוימים אפשר היה לוותר, וגם המאניירות של ביגלו – רגעים שבהם המצלמה זזה ועושה זום על משהו שלא קשור לסצנה, תנועה שמייצרת תחושה דוקומנטרית – גורמות לעסק להיראות טיפה מגוחך. ועם זאת, זה אולי הסרט הכי חשוב שלה, ובו היא מנסה להגדרתה לעורר שיח בנושא שנוגע לחייהם של מיליוני אמריקנים.

מעבר לשאלת המוכנות של ארה"ב למלחמה גרעינית, ביגלו משתמשת בסרט הזה כהזמנה לשיחה על מה שארצות הברית עשתה ב-80 השנים האחרונות: הפכה את העולם לבית מלא בדינמיט. זה מתחיל כמובן מנקודת המבט האמריקנית, עם תרבות הנשק המופקרת והפיתוח של פצצת האטום הראשונה, וזה ממשיך עם מירוץ החימוש הגרעיני בו אנחנו עוסקים עד היום. הפכנו את העולם לפצצה מתקתקת – ואקדח שרואים במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. זהו עיקרון דרמטי שקבע צ'כוב, אבל בסופו של דבר, סביר להניח שארסנל הגרעין העולמי יתרוקן בשלב מסוים. לשם הדברים הולכים. ביגלו רוצה למנוע את זה ולעורר שיח.

אני לא חושב שביגלו עד כדי כך תמימה שהיא באמת מאמינה שסרט יגרום לעולם להתפרק מנשק גרעיני, אבל אני בהחלט איתה בזה שחייבים לדבר על זה לפני שיהיה מאוחר מדי. העולם חייב לדון בנושא הגרעין ולהודות – זה נשק שלא צריך להתקיים. זה לא סרט מושלם, כאמור, אבל הוא סרט חשוב ואין לי ספק שבעוד עשור ידברו עליו כמו שמדברים היום על "כוננות עם שחר", שגם ספג לא מעט ביקורת כשרק יצא.

השאלה "מה עושים עם כל הדינמיט" נשארת המרכז של הסרט, וכך בדיוק אופנהיים את ביגלו רואים את ארה"ב: בית מלא בחומר נפץ שנמצא על סף פיצוץ וכל החלטה קטנה בו יכולה לשנות את העולם לטוב ולרע. אי אפשר שלא להעריך סרט שרוצה לעורר שיח כזה, שמעלה שאלות ולאו דווקא מספק את התשובות. סרט לא חייב לתת את כל התשובות לצופים שלו, בטח לא כשיש לו שאלה כל כך חשובה: האם אנחנו מעוניינים לחיות בבית מלא בדינמיט?
>> "על סף פיצוץ" // A House of Dynamite // ארה"ב 2025 // 112 דקות // עכשיו בנטפליקס