עמית אולמן נפרד מפדרו גראס בריאיון מוזר לאללה

פדרו: שלום עמית, אני מבין מהכותרת שאתה נפרד ממני.

עמית: הבנת נכון.

פדרו: אפשר לשאול למה?

עמית: יש לזה הרבה סיבות. בגדול, אני כבר לא עומד מאחורי השם הזה. הרבה מהיצירה שלי עוסקת בזהות יהודית וישראלית, ופדרו גראס זה שם שבכלל לא קשור לזהות הזאת. תמיד שאלתי את עצמי אם השם הזה עומד בקנה אחד עם היצירה. חוץ מזה, כשחקן ויוצר תמיד הזדהיתי כעמית ורק במוזיקה ובשירה הזדהיתי כפדרו. ההפרדה הזאת נועדה לסדר את הראש שלי ושל הקהל שלי. היום אני כבר לא מרגיש שזה נחוץ. כל הדברים האלו הם אני.

פדרו: אם לא הייתי דמות פיקטיבית אולי הייתי נעלב.

עמית: טוב.

פדרו: נצ'י עשה עכשיו מהלך דומה. אתה מעתיק ממנו?

עמית: כן.

פדרו: וברצינות?

עמית: זה קינן אצלי בראש הרבה זמן, וזה שרביד הלך על זה נתן לי איזו דחיפה לעשות את זה כבר.

מתוך "תיכון מגשימים" (צילום: ארתור לנדה)

פדרו: תגיד רגע, הקטע הזה של לכתוב דיאלוג שבו שתי הדמויות הן אתה, והאחת רק מרימה לשנייה להנחתות, לא נראה לך מוזר?

עמית: נו, ומה אפלטון עשה?

פדרו: אין לי מושג.

עמית: אז אתה צריך לקרוא יותר ספרים.

פדרו: ספר לי על "תיכון מגשימים", למה להוריד את ההצגה עכשיו?

עמית: בעיקר כי היא דרשה ממני הרבה כוחות וזמן. אני גם הבמאי והיוצר של ההצגה וגם משחק בה, אז יש לי הרבה אחריות שנהייתה כבדה עליי. אני רוצה לפנות זמן ליצירות חדשות. חוץ מזה עברו בדיוק שלוש שנים מאז שההצגה עלתה, וזה פרק זמן מושלם להצגה על תיכון. אבל מי יודע, אולי המחזה הזה יחזור לבמות מתישהו במתכונת אחרת.

פדרו: זה בעצם די מרגש, לא?

עמית: ברור. מאוד אהבתי את קאסט השחקנים בהצגה ואני גם מרגיש מחובר מאוד לשלוש הדמויות שגילמתי. יש תחושה של פרידה. בכלל, הפרויקט הזה היה מרגש כי יש בו חזרה לנעורים. הרי ביצירה הזאת אני משתף פעולה עם שני חברי ילדות שלי, עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי), שגם השתתפו בהצגה. יש במחזה הזה המון רפרנסים לחברי ילדות שלנו ובדיחות פנימיות.

פדרו: תן איזו דוגמה באימא'שך.

עמית: נגיד, למוכר בקיוסק של "תיכון מגשימים" קוראים עמי, וככה באמת קראו למוכר בקיוסק של תיכון דה שליט שבו למדתי יחד עם פצצתי. יש אפילו קטע בהצגה שבו שתי תלמידות מבקשות מעמי קפואה (מה שחלקכם אולי מכירים כשלוק, ברחובות קראו לזה קפואה) והוא אומר שאין לו. בתגובה אחת התלמידות מציעה לשנייה שהן ילכו לבצי, כי לבצי בטוח יש קפואה. בצי זה השם של המוכרת בקיוסק של תיכון קציר שבו ג'ימבו למד.

פדרו: צחוקים ובניו.

מתוך "תיכון מגשימים" (צילום: ארתור לנדה)

עמית: יש עוד המון דוגמאות, כתבתי על זה קצת בהקדמה שלי לגרסה המודפסת של המחזה.

פדרו: אה, אז יש גרסה מודפסת.

עמית: נכון.

פדרו: ומה מיוחד בה?

עמית: מיוחד? לא יודע, מחזה… מכיר "רומיאו ויוליה"? אותו דבר.

פדרו: נו תשווק את עצמך קצת יא דפוק.

עמית: הממ אז זה המחזה והוא מודפס…

פדרו: כן… ו…?

עמית: מי שתמיד רצה לקרוא את המילים עכשיו יכול, ויש הרבה הפתעות בטקסט למי שמכיר את ההצגה. תיאור הדמויות למשל הוא משהו שאי אפשר לנחש מלראות את ההצגה. אה, יש גם בונוס של כל מיני קטעים שירדו בעריכה ויש גם הקלטה של ההצגה שמצורפת לספר. אז אפשר גם לשמוע את הפסקול, שבמקרה הזה הוא כל ההצגה, וזה די אדיר האמת. המחזה הזה הוא הראשון מבין סדרת מחזות בהוצאת תיאטרון האינקובטור.

פדרו: יפה. היה כל כך קשה?

עמית: אני מתכנן להוציא לאור גם את שני המחזות האחרים שלי – "העיר הזאת" ו"הטרגדיה של מקבת". אבל זה סוד.

פדרו: אם זה סוד אז למה…? טוב, לא משנה. אמרת שאתה רוצה להתפנות ליצירות חדשות. למה הכוונה?

עמית: אני עובד בימים אלה על הצגה חדשה בתיאטרון האינקובטור שתקרא "כמה מילים על אלוהים ובכלל". זה יהיה מחזה נונסנס סביב נושא האמונה והאלוהות.

פדרו: הוא גם יהיה מוזיקלי?

עמית: יהיו בו כמה שירים אבל זה לא יהיה מחזמר.

עמית אולמן (צילום: אדם רבינוביץ)

פדרו: ומה עוד?

עמית: אני עובד גם על אלבום חדש.

פדרו: וואלה?

עמית: כן, הוא יהיה די שונה מ"חצי סוגריים", האלבום הראשון שלי. הרבה יותר מולחן, פחות שירה מדוברת.

פדרו: מה גרם לשינוי?

עמית: תמיד אהבתי להלחין, אבל בשנים האחרונות התחלתי לנגן על פסנתר ולשיר יותר וזה עשה לי הרבה חשק והשראה לשירים מולחנים. אבל יהיה באלבום גם ספוקן וראפ. כי אני עדיין ראפר.

פדרו: ומה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? החלטת כבר?

עמית: האמת שכבר שנים שאני רוצה לצלם סרט. עיבוד קולנועי לאחת ההצגות שלי. זה לא פשוט, תלוי בהמון גורמים שאין שליטה עליהם ובעיקר דורש הרבה כסף. אתה מכיר אולי איזה מפיק תותח שירצה לעזור לזה לקרות? או אפילו יותר טוב, מישהו עם כסף שרוצה להשקיע בדבר הכי טוב בעולם?

פדרו: יש לך איזו בדיחה לסיום?

עמית: "על לא דבר" ו"תודה רבה" הלכו לים. "על לא דבר" טבע. מי נשאר?

פדרו: תודה רבה.

עמית: על לא דבר.