לטוס על הניינטיז: הקומדיה האנושית הזאת היא סוג חדש של דוקו

השנים האחרונות הביאו מוצר חדש לעולם הסדרות הדוקומנטריות. אין להן שם רשמי, אז אני קורא להן "סדרות דוקו-נטפליקס": סדרות העוסקות בנושא מסוים, מחולקות לשלושה-ארבעה פרקים, נוחות מאוד לצפיית רצף בינג'ית, מוצר שאפשר לעכל תוך שעתיים ומספיק מבדר כדי שזה יהיה שווה את זה. שתי דוגמאות נהדרות הן הסדרה "The Real Bling Ring", על חבורת הפורצים לבתיהם של המפורסמים בקליפורניה והסדרה הדוקומנטרית על פיפ"א, עליה כתבתי כאן לא מזמן.

סדרה נוספת בתת הז'אנר החדש שהמצאנו הרגע עלתה בשבוע שעבר לשרתי הסטרימינג של נטפליקס, והיא נקראת בתרגום חופשי "פפסי, איפה המטוס שלי?"; הסיפור משוגע מספיק כדי להיות פיקשן, אבל הוא אמיתי לגמרי: הוא מתחיל בפרסומת שהעלתה פפסי בשיא המלחמה שלה נגד קוקה קולה (הימים היפים שבהם מייקל ג'קסון היה דמות לגיטימית), שבה היא החליטה לחלק נקודות למי שקונה מספיק פחיות (סטייל "מבצעי הפקקים" של קוקה קולה בשנות התשעים): 200 נקודות שוות כובע, 350 שוות ז'קט חדש, אתם מכירים. בסוף הפרסומת, במה שהם פירשו כהלצה, הם הנחיתו את גיבור הפרסומת במטוס קרב, ואף נקבו במחיר – 7 מיליון נקודות שוות מטוס. לא פורסמה שום הבהרה שמגדירה את המהלך הזה כהלצה.

זה גרם לילד אחד, ג'ון ליאונרד שמו, לקחת הכל מאוד ברצינות. הוא אסף את הכסף, גייס 7 מיליון נקודות ובא לפפסי עם הבקשה הברורה: תביאו את המטוס. מכאן יוצא לדרך מחול שדים משוגע בין פפסי וליאונרד, שנגמר בתביעה שלומדים אותה עד היום בבתי ספר למשפטים; את התוצאה לא נגלה לכם, אבל הסיפור שאמנם התרחש בשנות התשעים, מתאים לימי חיינו יותר מאי פעם. ההתמודדות הזו של האדם הקטן מול התאגיד הגדול והעוצמתי היא הסיפור של העשורים האחרונים בעולם. התעצמות חברות הענק, שהולכות ונעשות עשירות וגדולות יותר, וההידרדרות העולמית של מעמד הביניים, גרמו ללא מעט תסיסה נגד הכסף הגדול. ראינו את זה במחאות כמו "Occupy Wall Street" וגם במחאה החברתית שלנו, אללה ירחמה, ויהיו שיטענו שהיה בכך זרז לעלייתו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב.

הפערים המתרחבים גרמו לרבים מאיתנו לרצות "לדפוק את המערכת". לחבל בסדר הקיים. להיכנס בחזקים. במילים אחרות, ברור מאוד למה הסיפור של ג'ון ליאונרד נצפה על ידי רבים וצף בחזרה לתודעה – למרות שהתרחש לפני 25 שנה. כולנו רוצים להיות ג'ון ליאונרד, במובן מסוים. להביך או לשטות בתאגיד הגדול והעשיר, זה שחושב שהכל סובב סביבו. סיפורי הסינדרלה האלה, במציאות, לא תמיד נגמרים בצורה שאנחנו מדמיינים; אבל לפחות אנחנו מצליחים לגרום להם להזיע בדרך.

הסדרה עצמה הקצבית מאוד וניינטיזית מאוד (בכל זאת, פפסי). המוזיקה משנות התשעים בולטת מאוד ברקע, וגם הדמויות – מהדוגמנית סינדי קרופורד (שמוכיחה שיופי אמיתי לא מת אף פעם), דרך ליאונרד עצמו או השותף שלו, איש העסקים טוד הופמן – מוסיפות המון צבע. וזה עוד לפני שדיברנו על מייקל אבנאטי, עורך הדין הממולח שגייס ליאונרד לצידו – אחד שנודע אחר כך בתור מי שהתמודד ראש בראש עם דונלד טראמפ כנציגה של הכוכבנית סטורמי דניאלס וסיים במעצר בית אחרי שניסה לסחוט את נייקי. גם המרואיינים מהצד של פפסי לא טומנים ידם בצלחת – בקיצור, חגיגה של דמויות מפוצצות באגו, כאלה שבטוחות שכל העולם שייך להן.

הקהל המבוגר יותר מכיר את החוויה שנקראת "סרט דוקומנטרי" בתור משהו קצת כבד. מעין יצירה ארוכה וממושכת, בדרך כלל כזו שמגיעה ממקום של תוכחה או אג'נדה ורצון "להביא את המציאות כמו שהיא" – בדרך כלל כדי לספר סיפור עם נקודת מבט מאוד ברורה. אלא שהמדיום, בדיעבד, שינה את המסר; "פפסי, איפה המטוס שלי?" אמנם נוטה לצד של ליאונרד, אבל מציג גם את הצד ההזוי שלו ומביא גם את הקייס של פפסי בצורה יחסית אמפתית.

אני, אגב, חושב שפפסי טעתה בהגנה על עצמה. היא התאהבה יותר מדי בקריאייטיב, ושכחה שכשאתה אומר משהו במדיום כל כך נרחב – תמיד יהיה מי שיתפוס אותך במילה. בכל מקרה, בזמנים שבהם כל דבר נמדד במילימטרים וכל אות שאתה מקליד בפייסבוק עוברת 700 יועצים, סיפור משוגע כזה בכלל לא יכול להתרחש. התאגידים היום הרבה יותר חכמים והרבה יותר מודעים לתגובות ברחוב וברשתות החברתיות. הסדרה מציעה מבט לתקופה אחרת – קצת יותר נאיבית, קצת פחות מחושבת, וכזו שהולידה קומדיה אנושית משעשעת במיוחד.
>> "פפסי, איפה המטוס שלי?", ארבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס