"אודיסיאה בחלל: 2001", "מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי.", "כוח משיכה", "המפגש" – כל אחד מסרטי החלל המעולים האלה הטביע חותם על הז'אנר. "פרויקט הייל מרי", הלהיט הקופתי המהולל שמגיע אלינו באיחור של חודש בגלל הטילים, מרים רעיונות מכולם, ונראה כמו מארז סרטים לחג במקום להציע משהו מקורי משל עצמו. יש גם דמיון ניכר לסרטו המבדר של רידלי סקוט "להציל את מארק וואטני" מ-2015, אבל אותו אפשר להסביר בכך ששני הסרטים מבוססים על ספרים מאת אנדי וויר, ושאת התסריטים לשניהם כתב דרו גודארד.

>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

לא קראתי את הספר, אבל אני מבינה שהטון שלו הרבה פחות מבודח מזה של העיבוד הקולנועי. כשמדובר בניסיון נואש – כפי שרומז שם הסרט (מונח שנשאל מפוטבול) – להציל את העולם מכליה, הניסיון המאומץ לזרות עליו הומור קליל פוגם באמינות המד"בית שלו.

צמד היוצרים המוכשרים פיל לורד וכריסטופר מילר ביימו עד כה שני סרטי אנימציה ("גשם של פלאפל" ו"סרט לגו") ושתי קומדיות ("רחוב ג'אמפ 21" ו"רחוב ג'אמפ 22") והפיקו סרטי אנימציה נוספים, בהם "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", ונראה שזאת הנטייה הטבעית שלהם. כמה וכמה סצנות ב"פרויקט הייל מרי" נחוות כגרסת לייב אקשן לאנימציה קומית (לדוגמה, האופן שבו שתי חלליות נעות בחלל זו לצד זו), וההשתטות הילדותית מפוגגת את המתח שהסרט מנסה לייצר. לא היה רגע אחד במהלך 156 הדקות הארוכות שבו דאגתי לשלומם של הגיבורים, אף שהסרט יצר לכאורה כמה הזדמנויות לדאגה כזו. כתוצאה מכך, בשלב מסוים – איך אומר זאת בעדינות – התחלתי קצת להשתעמם.

ראיין גוסלינג מתעורר מתרדמה של שנים ומוצא את עצמו לבד בחללית – שותפיו למסע מתו בדרך. הוא אינו זוכר איך ולמה הגיע לשם. הוא גם אינו זוכר מי הוא. "מי אני?" הוא כותב על לוח, והשאלה הקיומית הזאת מניעה את דרמת הגילוי העצמי של הסרט, שבמהלכה אנחנו למדים עליו שהוא גיבור סרבן – אף יותר סרבן מהמקובל. פלשבקים יגלו לנו שבעברו זכות הבחירה נלקחה ממנו, ועכשיו הוא מקבל הזדמנות להגדיר את עצמו מחדש על ידי בחירה גורלית שהוא עושה. אבל יש בעיה עם הפלשבקים – הם אינה ערוכים לתוך הסרט באופן שמסמן אותם כהיזכרות הדרגתית של הגיבור, אלא נמצאים שם כסיפור רקע שפורק לכמה חלקים. גם זה פוגם בזרימה הדרמטית של הסרט.

העלילה המד"בית עוסקת בסוג של מיקרואורגניזמים חייזריים שחדרו לשמש של הגלקסיה שלנו, והם ניזונים ממנה תוך כדי השמדתה ההדרגתית. הצפי הוא שתוך שלושים שנה האנושות תיכחד. ריילנד גרייס (גוסלינג), מורה למדעים בחטיבת ביניים, נקטף מבית הספר ומצטרף ל-347 מדענים מרחבי העולם שמנסים למצוא פתרון (הקו העלילתי הלכאורה מופרך הזה דווקא מצליח לשכנע): מתברר שיש פלנטה מרוחקת שנדמית חסינה למיקרואורגניזם הרעבתני, וגרייס נשלח לשם בחללית כדי לנסות לאתר מה מייחד אותה והאם אפשר לשכפל את זה.

בהגיעו לסביבת הפלנטה, הוא פוגש חייזר נטול פנים שנראה כמו הכלאה בין עכביש לסלע, ומגלה שהוא נשלח לשם מאותה סיבה. השניים משלבים כוחות והופכים לחברים הכי טובים, ואז זה הופך מסרט על איש אחד לבד בחלל, לבאדי מובי, כולל הכל. אבל רגע – איך הם מתקשרים? לא בעיה. מהר מאוד גרייס מעניק לידידו הסלעי שם – רוקי, על שם המתאגרף מהסרט – ומוצא דרך לתרגם את הרעשים שהוא משמיע לאנגלית מדוברת (בקולו של ג'יימס אורטיז, שגם הפעיל את בובת החייזר יחד עם בובנאים נוספים). זה לא אמין בשיט, אבל העיקר שיש צחוקים ושלל רפרנסים לסרטים (גם ל"כשהארי פגש את סאלי").

420 מיליון הדולר שהסרט גרף עד כה, וציון 8.4 מהגולשים של IMDb שמקפיץ אותו למקום 80 ברשימת 250 הסרטים הטובים של האתר, מספרים לנו שהבליל הזה של מראות חלליים, מונחים מדעיים וחברות בין גבר אמריקאי וחוצן, מדבר אל הרבה מאוד אנשים. לא מצאתי את עצמי ביניהם.

גוסלינג הוא שחקן עתיר חן, ובחלקו הראשון של הסרט נהניתי לשהות במחיצתו, אבל ככל ש"פרויקט הייל מרי" התקדם, התקשיתי להאמין לו יותר ויותר, וההומור השטותי לא התיישב טוב עם הרצינות לכאורה של המדע ושל עלילת קץ העולם. סנדרה הולר מ"טוני ארדמן" ו"אנטומיה של נפילה" טובה כהרגלה בתפקיד האישה המובילה את כוח המשימה הבינלאומי, אבל הסרט לא באמת מעוניין בדמותה. גם המוזיקה לא משהו.

3 כוכבים
Project Hail Mary בימוי: פיל לורד וכריסטופר מילר. עם ראיין גוסלינג, סנדרה הולר. ארה"ב 2026, 156 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מדע בדיוני
• ריאן גוסלינג