איך נולדת הצגה בלי מילים? ועוד קומדיית אימה? צביקה פישזון, מיוצרי "פתי בר" שתעלה בפרמיירה חגיגית בתיאטרון הבית בשבוע הבא (11.5), התנדב להסביר איך תיאטרון-מחול, משחק פיזי וליצנות עכשווית מתחברים יחד על הבמה בחוויה ויזואלית סוחפת. וזה מתחיל עם חלום
>> תיאטרון הקוקיה מעלה את ההצגה החדשה "פתי בר", קומדיית אימה חזותית ללא מילים, המשלבת עבודה פיזית מדויקת עם הומור חד וקריצות שנונות לקהל. את המופע יצרו יחדיו צביקה פישזון, מיכל אלמוגי שלמון, גילי עברי ואורן רביב שגם מבצעים אותו על הבמה בשפה תנועתית שוזרת יחד תיאטרון-מחול, משחק פיזי וירטואוזי וליצנות עכשווית. "פתי בר" יעלה בפרמיירה חגיגית ביום שני הקרוב (11.5 20:30, תיאטרון הבית ביפו),הכרטיסים מחכים לכם כאן, אבל לפני זה כדאי שתקראו את הטור היפה שכתב לנו צביקה פישזון.
>> כבר 100 שנה ש"מטרופוליס" מפוצץ לאנשים את המוח. עכשיו תורכם
>> בואו הביתה: המבנים הכי מעניינים בתל אביב נפתחים לציבור הרחב
תחילת היצירה אצלי היא חלימה. אני חולם חלום, לא מגובש, קופצני, אבל נעים. משהו שממלא אותי. כדי להגשים אותו אני מחפש שותפים לחלום וכך נולדה "פתיבר",
קומדיית אימה חזותית, מופע תיאטרון-מחול ללא מילים שנע על התפר שבין הומור לאימה, בין המודע לתת-מודע. דרך גוף, תנועה ודימויים בימתיים, אנחנו מנסים לגעת באותם חלקים נסתרים בתוכנו, אלה שמעדיפים להישאר מאחורי הקלעים, אבל תמיד מחכים לרגע להופיע.
אחרי שנסגרה להקת תיאטרון-מחול אבשלום פולק בעקבות קיצוץ דרקוני של משרד התרבות, התחלתי לחלום מחדש. מהר מאוד פניתי למיכל אלמוגי שלמון ולאורן רביב והצעתי: בואו ניצור יחד. בהמשך הצטרף גילי עברי , פרפורמר ויוצר עצמאי, מנהלו האמנותי של תיאטרון הקוקיה. כך נוצרה קבוצה של ארבעה.
!["פתי בר" (צילום: אבשלום פולק)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/05/1778110517_1369245_10279-1000x704.jpg ""פתי בר" (צילום: אבשלום פולק)")
נסגרנו בסטודיו והתחלנו לעבוד. בלי דיונים ארוכים ותיאוריות, עם אימפרוביזציות ותרגילים. פעם אמר לי במאי: "אם אתה סוגר ארבעה שחקנים בחדר – יש לך הצגה". אני מאמין בזה. התחלנו מהמפגש הפיזי בינינו: תנועה, מוזיקה, גישושים. הדינמיקה, יחד עם ההיכרות רבת השנים, חשפה בהדרגה את הנושאים שרצינו לעסוק בהם.
אני מאמין שברגע שמתחילים לרקוד ולשחק, מתוך קשב ופתיחות, עולים רעיונות. משם אפשר לפתח מצבים, יחסים, דמויות ועלילה. כשנמצא קצה חוט מתחילים להתקדם אתו. כמו ללכת בלבירינט חשוך עם חבל ביד, עד שהדברים מתבהרים. כך, כשהתגבשה עלילה שנראתה לנו נכונה, התחלנו לפתח אותה, סצנה אחר סצנה, בעזרת הדרמטורגית אלינה פישזון והכוריאוגרפית מיכל אלמוגי שלמון. כשאבשלום פולק ערך עבורנו פסקול מסרטי היצ'קוק, נוסף מימד של אימה לעלילה הליצנית, והעמיק את המתח.
הדמויות נולדו מתוך הרצון לחקור ניגודים קיצוניים באדם: שליטה, סדר וביטחון מול חושניות, קלות דעת וזרימה, ומנגד יצריות וספונטניות. הן נפגשות, מתנגשות, ולעיתים נדמה שהן מייצגות לא רק דמויות שונות אלא צדדים שונים של אותו אדם. העבודה הקבוצתית דרשה סבלנות, סובלנות ואפס שיפוטיות. כל רעיון נבדק בפעולה, פחות דיבורים, יותר עשייה. מה שעובד על הבמה, עובד.
מתוך המצבים התיאטרליים והתנועתיים נחשפו גם התכנים הפסיכולוגיים: שליטה מול פורקן, יצר מול איפוק, מבנה מול חופש. אבל זו רק אפשרות אחת. מכיוון שאין טקסט, ההצגה פתוחה לפרשנות. האם זה סיפור על מאבק בין האיד לסופר־אגו? טרגדיה־קומית של שני אנשים שמנסים להתקרב אך נתקעים בפחדים שלהם? או אולי מיתולוגיה פרטית: חלום או סיוט שבו הרה, אפולו, אפרודיטה ודיוניסוס נפגשים על במה אחת? אני, אגב, מעדיף את האפשרות האחרונה.
אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותי היא המפגש בין משחק למחול, בין שחקנים לרקדניות. המשחק שואף לקונקרטי, סיפורי ופסיכולוגי; המחול נוטה למופשט ולחופש תנועתי מלא. החיפוש אחר שפה משותפת, שלא מבטלת אלא מעשירה – הוא האתגר הגדול."פתיבר" תעלה בבכורה ב-11 במאי בתיאטרון הבית ביפו, אבל מבחינתי, היא עדיין אותה הליכה במבוך בחושך עם חבל. רק שעכשיו יש גם קהל שמוזמן להצטרף.