איך היה העולם נראה אם נשים היו מנהלות אותו? זה כתוב בתנ"ך

דניאל אלחסיד היא אמנית רב־תחומית הפועלת באנימציית סטופ־מושן, הדפס וביצוע חי, ועבודותיה עוסקות בזיכרון, נשיות ונדודים אורבניים. "צאו וראו בנות", תערוכתה האחרונה שמוצגת בימים אלה בספריית מגדל שלום, ביא מיצב וידאו המורכב משלושה סרטי אנימציה שבמרכזם הספר "צאינה וראינה", ספר שנכתב ביידיש, הודפס לראשונה באמסטרדם במאה ה17 ונודע כ"תנ"ך לנשים" שמציג פרשנויות שונות לסיפורי המקרא דרך סיפוריהן של דמויות נשיות. לקראת נעילת התערוכה יתקיים ב-30.9 (18:00) מפגש מקוון עם אלחסיד עצמה ועם חוקר ספרות היידיש ד"ר אליק אלחנן. פרטים והרשמה מראש (ללא תשלום) כאן.

השאלה איך היה נראה העולם אם נשים היו מנהלות אותו – היא שאלה רלוונטית מתמיד דווקא בימים של משבר מתמשך, מלחמה וחוסר יציבות. על השאלה הזו מצאתי תשובה מפתיעה בדמות ספר ביידיש מהמאה ה-17. ה"צאנה וראנה", התנ"ך ביידיש לנשים שהודפס לראשונה בתחילת המאה ה-17 ובמרכזו סיפורי התנ"ך – אבל מנקודת מבט של נשים, כשהגיבורות הן לב הסיפור.

הספר הודפס ביידיש, השפה שהייתה נפוצה ברחוב ולמעשה הקוראות והקוראים שלו היו כל מי שלא קרא/ה עברית, כלומר כל מי שלא היה אמיד או משכיל. לאורך השנים נוספו לספר גם ציורים לעיתים, ואפילו פרסומות, והוא נחשב (עד היום) לספר מאוד פופולרי בעולם היהודי-אורתודוקסי.

>> השמיים הם הגבול: 15 תערוכות מומלצות שיעיפו אתכם גבוה בסופ"ש
>> לאמנות צעירה יש את הכוח לפוצץ לכם את המוח // סיכום שנה
>> זאת צריכה להיות שעתה היפה של התרבות הישראלית // סיכום שנה

יש פה היפוך: הנשים במרכז והגברים זזים הצידה. אז איך נראה העולם שנשים במרכזו. אז איך נראה העולם שנשים במרכזו? הסיפור בו התמקדתי בעבודת הוידאו שלי, אחד מני רבים, הוא סיפור על ירושה – הסיפור של בנות צלופחד – סיפור על נשים שמתווכחות עם משה, וכשהוא לא משתכנע עוברות לדון ישירות עם אלוהים על הזכויות שלהן. והן מנצחות. אין להן אבא או אח שיגנו עליהן, הן משמיעות קול, ובסוף אלוהים מחליט לשנות עבורן את חוקי הירושה.

הסיפור הזה כל כך רלוונטי ומעורר גם תקווה. זכויות נשים על רכוש וקודם כל על גוף זה דבר בוער בישראל וגם בארה"ב בימים אלו ממש. אם בנות צלופחד הצליחו לשנות את החוקים והנורמות אולי גם לנו יש סיכוי.ֿ

דווקא אחרי שעברתי לגור בברוקלין היידיש דיברה אלי, למרות שאני תל אביבית מבית חילוני. היה משהו מנחם בשפה שסבתא שלי דיברה, שמזוהה גם כשפה של מהגרים ושל נשים, כמו שלמדתי, שפה שאין לה בית אחד אלא שהיא נעה, ממש כמו הספר הזה. את הספר היה ניתן למצוא בקלות בתל אביב בספריית הרמב"ם בכמה גרסאות, ובאמסטרדם בארכיון של מוזיאון אמסטרדם, שם הצגתי את הגירסה הראשונה של התערוכה, אבל גם בפולין, גרמניה, איטליה וכאמור בברוקלין, בין היתר. מאחורי המחקר לתערוכה עומד ד"ר אליק אלחנן שהוא מומחה בספרות יידיש ואיתו אנהל שיחה על מחקר, אמנות ומגדר כחלק מאירועי סגירת התערוכה (הרשמה מראש ללא תשלום כאן).

המיצב מוצג כרגע בספרייה במגדל שלום,  מפוזר במסכים בין חלקים שונים של החלל, ולצד האנימציה מוצגים הספרים עצמם. לספר עצמו הגעתי בכלל  דרך שיתוף פעולה שעשיתי עם ארכיון מוזיאון אמסטרדם בהולנד, ולאחר מכן המשכתי לעבוד עם גירסה אחרת בניו יורק, ומשם הגעתי חזרה לארכיון גם בתל אביב – העיר שבה גדלתי.