העולם אוהב אנשים יפים. אין תכונה שמתגמלת אותך ברמה החומרית יותר מיופי חיצוני. בטח בעולמות הבידור והבמה. בני אדם אוהבים לראות אנשים יפים וגם הכסף מקשיב לעובדה הזאת. תסתכלו על שלטי החוצות, על הפרסומות בטלוויזיה, על סרטי הקולנוע שאנחנו הולכים אליהם. בדרך כלל, אתם תראו שם אנשים יפים.אבל באותה נשימה ממש, העולם שונא אנשים יפים. הם יתוגמלו ואולי יקבלו אהבה מהקהל, אבל אף פעם לא יזכו להערכה של ממש. החטא הגדול, למרבה האכזריות, הוא היופי שלהם – העובדה שהם רימו במשחק, הרוויחו משהו לא בזעת אפם ובגלל כשרונם, אלא בגלל משהו מולד שנפל עליהם מלמעלה. בשילוב הקנאה הטבעית שבנפשנו קצרה הדרך לשנאה. תשאלו את דייויד בקהאם.

>> יא יהודה: "מלכת השכונה" לא באה לתקן את העולם, אלא לדבר כדורגל
>> תעודת כבוד: 9 סרטי דוקו מעולים שכדאי לראות בפסטיבל דוקאביב

עם הדיסוננס המובנה הזה באה לעולם סדרת דוקו חדשה בנטפליקס העונה לשם "קיילי", על אחת מזמרות הפופ הכי גדולות שהעולם הכיר, קיילי מינוג. הבמאי הבריטי מייקל הארט, שיצר בין היתר את הסדרה המוצלחת על בקהאם ואת הסרט "שלושה זרים זהים", הופקד על המשימה ברמה ההפקתית, אבל מי שנוהגת את הרכב הזה היא מינוג עצמה. בגיל 57, כוכבת הפופ הענקית מחליטה לספר את הסיפור שלה והיא עושה את זה בדרך המטורפת, הדיוותית והכיפית ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

הפורמט לא חדש, ולא סתם היוצר של "בקהאם" הופקד עליו. זהו דוקו אוטוביוגרפי, סיפור שהוא לא תיעוד חיצוני של במאי שמגיע לצלם תופעה, אלא כזה שבו הגיבור הוא גם המספר. כמו בסרטים של HBO שראינו לאחרונה על בילי ג'ואל ומל ברוקס , ואינספור סדרות כאלה ממש שראינו בנטפליקס, רוב העלילה מסופרת בגוף ראשון. אני. הסדרה עוברת דרך קטעי VTR וגם מרואיינים אחרים לוקחים חלק בסיפור, אבל עיקר הסדרה היא הכוכב עצמו בראיון אחד ארוך.

והסיפור של מינוג לא פחות ממרהיב: מהילדה הקטנה שכיכבה באופרת הסבון האוסטרלית "שכנים" והפכה לכוכבת בינלאומית, המעבר לעולם המוזיקה והפריצה כזמרת פופ חמודה, החיתוך החד לכיוון יותר חושפני (תרתי משמע) וסקסי, ההליכה לאינדי שנגמרה בכישלון והחזרה לחיקו החמים של הפופ הקצבי והפשוט לקראת סוף הקריירה, שהתקבל באהדה רבה על ידי הקהל הרחב בחיבוק קולקטיבי. ובאמצע – הבית, הרומנים וגם מחלת הסרטן שאיתה נאלצה להתמודד פעמיים, עד שהיא ניצחה את הכל.

אם נחזור לדיסוננס מתחילת הטקסט, הרי שהעלילה חוזרת תמיד לאותה דילמה: האם העולם אוהב או שונא אנשים יפים? והתשובה היא שגם וגם. כי לאורך (כמעט) כל הקריירה שלה, מינוג זכתה לאהבה ופופולריות מצד הקהל ולשנאה אכזרית ממש מצד התקשורת הבריטית.קצת כמו בקהאם, גם מינוג חטפה ביקורת רצחנית כמעט מהרגע הראשון – כשמילולית הציגו אותה בתור בובת קרטון, ריקה מתוכן, כזו שאין מאחוריה שום דבר אמיתי. זה המשיך גם כשמינוג שינתה פאזות בקריירה, כולל כניסה מילולית לתחתונים שלה, עם ביקורת גופנית שהיום בוודאי שלא היתה עוברת. הגסות שבה התייחסו למינוג כמעט מבחילה כשצופים בה בסדרה, וממחישה משהו על עולם הפופ ועל איך שהתייחסו בו לנשים (ואולי עדיין מתייחסים).

ובכל זאת, בניכוי אותה גסות, היה משהו בביקורת. קיילי אכן ייצגה בתחילת הדרך משהו מאוד פלקטי, מאוד פופי מהונדס (ממעבדות סטוק-אייטקן-ווטרמן שהשתלטו על הפופ הבריטי באייטיז), מאוד "הבת של השכן". אבל כשהיא השתחררה מהכבלים של חברת התקליטים והלכה בדרך יותר עצמאית, אפשר היה לראות את הכישרון האדיר שלה וגם את הסקס אפיל והאותנטיות. כשהיא התנתקה מהאב הרוחני, פול ווטרמן, היא מצאה את הקול שלה בעצמה.

מוטיב חוזר נוסף בדוקו הוא האנשים בחייה, וספציפית הגברים שאיתם הייתה. ג'ייסון דונובן היה אהבת הנעורים שייצגה תקופה מאוד תמימה; מייקל האצ'נס המנוח, סולן להקת INXS, ייצג את הבריחה מהתמימות ההיא לעבר משהו יותר חופשי; וניק קייב, שפוגש ומשתף איתה פעולה בחלק אחר של הקריירה, הוציא ממנה צד אפל יותר; הפאזה האחרונה של מינוג, זו שהופיעה בגלסטונברי וכובשת במות היום בכל העולם היא השלמה ביותר – כי היא מכילה את כל אלה. היא סקסית, היא כנה, היא מבוגרת ומצולקת יותר, אבל גם מחוברת היטב לילדה שהייתה. למי שרק רוצה לרקוד.

וזו סגירת המעגל האמיתית של הסדרה ואולי גם המסר שהיא נושאת: מינוג עברה את כל התחנות הללו – את "שכנים" ואת ההצלחה הצעירה ואת ההופעות החשופות ואת הבריחה לאינדי ואת החיבור עם ניק קייב – רק כדי לחזור הביתה אל הפופ הטהור והבלתי מתנצל. מינוג למדה מכל הסיבוב הזה המון – הוא הפך אותה לשלמה יותר. אבל בסופו של דבר, עם כל הרצון של העולם להתנשא על הפופ, הוא היה מי שהיא באמת. הוא היה הקול שהיא חיפשה כל הזמן. וכשהיא התחברה לקול הזה, היא הפכה למגה סטארית שהיא צריכה להיות.

"קיילי" הוא דוקו מצוין לכל מי שאוהב מוזיקה. יש בו רגעים מרגשים ומצחיקים ממש (יצוין הקטע שבו מינוג עומדת על הבמה בפסטיבל שירה אליטיסטי ומקריאה את הלהיט הגדול שלה, "I Should Be So Lucky"), ובעיקר הוא מסמל חופש. גם את החופש שנודף מהיצירה המרוממת והכיפית של מינוג, אבל גם את החופש לבחור ולהיות מי שאתה. ללכת בדרך שלא כולם אוהבים, וחלק ישנאו ממש, אבל לעשות את מה שאתה מוצא לנכון. את זה מינוג הביאה, ולזה – לדעתי – גם הקהל הרחב מתחבר.

אודה ולא אבוש, אני מעריץ של מינוג עוד מהרגע שראיתי אותה על המסך של MTV כילד בן 10. אחרי הסדרה הזאת האהבה שלך למינוג רק מתחזקת, כי האדם שהיא זוהרת בו לא פחות מהכוכבת שהיא. מישהי שלא פוחדת מהצדדים המחורבנים שלה, שנוגעת גם בשגיאות ובהחלטות הלא נכונות, שמודה בפגמים באומץ ולוקחת אחריות עליהם, ובעיקר כל כך מצחיקה ושופעת קסם שזה ממש נשפך מהמסך. גם אם אתם לא מעריצים של מינוג אבל כן אוהבים פופ או מוזיקה בכלל – שווה ליהנות מהיצירה הזאת. היא תעזור לכם להרגיש יפים יותר. באחריות.

• ביקורת טלוויזיה
• קיילי מינוג
• המסך
• נטפליקס
• פופ