ב-5 במאי 1940 מגיעים שני צעירים לתחנת הרדיו בבריסל. ברה התימהוני (בימינו ודאי היו מאבחנים אותו כבחור על הרצף) אוהב צלילים מכל הסוגים, ודודו העובד כשרת ברדיו מסדר לו התמחות אצל טכנאי הקול. אלזה היא שחקנית שמאחרת לאודישן לתסכית. השניים נתקלים זה בזו, וזאת תחילתו של סיפור אהבה יפה, רק שהכותרות בפתיחה מספרות לנו שעוד חמישה ימים הנאצים יפלשו לבלגיה, וכשאלזה חוזרת הביתה אנחנו מגלים שהיא יהודיה. סצנת הפתיחה מתרחשת בתחנת רכבת, שם ילדים יהודים שחצו את הגבול ללא אישור מגורשים בנימוס בחזרה לגרמניה. משם והלאה "רדיו בריסל" לא מרבה בסצנות טיפוסיות של סרטי שואה, וזה חלק ממה שהופך אותו לסרט עדין ויפה שכדאי לכם לשים לב אליו.

>> נטרף המוח: רצינו אקשן. רצינו דם. מה לעזאזל ראינו עכשיו
>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

ב-1981 בריאן דה פלמה כתב וביים את "התפוצצות", שגיבורו הוא טכנאי קול בסרטים שיוצא לפארק להקליט רחשי לילה. מאז המותחן הנהדר הזה אני לא זוכרת עוד סרט עלילתי שהקדיש כל כך הרבה תשומת לב לאיך נוצרים אפקטים קוליים. ברה, בגילומו של ג'ף הלמנס (Jeffe Hellemans), הוא גיבור שובה לב. הוא אינו מרבה לדבר, ומבטא עצמו בצלילים שהוא מפיק מכל מיני דברים. הוא גם שומע דברים שחולפים ליד האוזן של רובנו, וזה תורם לסרט רובד קולי עשיר (אם כי לפעמים מוזיקת הרקע מחרישה את הרעשים).

סיקוונס מרתק מוקדש לעבודה על תסכית רדיו על פי "הטיסה מעל האוקיאנוס" מאת ברטולד ברכט – יצירה שנכתבה בהשראת טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו יורק לפריז ב-1927. במאי התסכית מתלהב מהמסר שטכנולוגיה יכולה לאחד את האנשים ומעדיף להתעלם מהעובדה שלינדברג תומך בנאצים. משום שהבי.בי.סי שלחו בטעות הקלטה לא נכונה, ברה נדרש לאלתר צלילים של מטוס ולצורך כך מפרק את האופנוע של דודו.

במקביל, אלזה (פמקה ונהובה), שהגיעה עם אביה ואחותה מווינה, מתחמקת מהפקיד באגף משאבי אנוש, שמבקש לראות תעודת זהות וכתובת. בעצם פנייתה לרדיו היא ממרה את פי האב, שרוצה לעזוב את בלגיה בהקדם ומבקש ממנה להישאר תחת הרדאר. אלזה היא צעירה שאפתנית ומתריסה שלובשת מכנסיים (ומה שנראה כחולצה הפוכה) ונמאס לה להמשיך לברוח. בהקשר היסטורי שונה היינו מזדהים בקלות עם הבת המורדת, רק שכאן אנחנו יודעים שהאבא צודק.

בזמן שהאיום הנאצי מרחף על פני הסרט, החיזור החינני בין ברה ואלזה לוקח אותו להפלגות של פנטזיה רומנטית, שמשתלבות יפה עם התפאורה התקופתית. התמונות הפנורמיות של בריסל כפי שהיא נראית מעליית הגג בה מתגורר ברה אולי נוצרו בכלים דיגיטליים, אך הן נראות כמו ציורי הרקע על זכוכית שבהם השתמשו בהוליווד של שנות הארבעים, בתוספת מודלים מוקטנים.

המרחב הסוגסטיבי של בניין הרדיו המודרניסטי, עתיר הקומות והמדרגות, מאוכלס בעוד שלל דמויות – מנהל התחנה הסימפטי שמתיימר לגונן על עובדיו (אבל הם מתבקשים להיות מקצועיים ולספוג אנטישמיות והטרדות מיניות בלי להתלונן), טכנאי הקול הנרגן, כוכב התסכיתים הוותיק שמתגלה כפשיסט, הדוד והדודה הנחמדים שברה מבלגן להם את הדירה. כולם מאוירים היטב, ומחזיקים אותנו מעוניינים.

הסרט סופר את הימים לקראת הפלישה הנאצית, וסצנת השיא מתרחשת עם הגעתם. דווקא בשלב הזה הבחירה הפיוטית של הבמאי הפלמי פרנק ון פאסל פחות עבדה לי. אבל הסיום יפה. ון פאסל הוא במאי ותיק, שסרטו המפורסם ביותר עד כה היה "Manneken Pis" עתיר הפרסים מ-1995 (אחרי כן הוא עבד בעיקר בטלוויזיה). זה סרטו הראשון שמופץ בישראל, מן הסתם בשל ההקשר היהודי. יש בו פרטים היסטוריים מעניינים, אבל בעיקרו זה סיפור אהבה עתיר צלילים שמצליח להימנע מהמהמורות הטיפוסיות לסרטי שואה.

4 כוכבים
The Soundman בימוי: פרנק ון פאסל. בלגיה 2025, 120 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• סרטים מומלצים
• בלגיה