ביום שלישי האחרון עלתה לאוויר בנטפליקס "שון קומבס: יום הדין" – סדרה תיעודית חדשה וחושפנית על הראפר, המפיק והיזם שון "דידי" קומבס. חודשיים לאחר שנכנס לארבע שנות מאסר בגין עבירות סחיטה ושידול לזנות, מגיעה היצירה שמתיימרת לספר את הסיפור המלא. באופן קצת מוזר, הדמות המעניינת מאחורי הדוקו היא דווקא לא הבמאית שלה, אלא דווקא המפיק בפועל. מדובר בראפר אחר, פיפטי סנט (קרטיס ג'קסון), שנודע בשנים האחרונות כמי שמטריל די בעקביות את קומבס, והבטיח רבות לגבי דוקו שיחשוף את כל הקלפים. מי שנבחרה לביים היא אלכסנדרה סטייפלטון, שעמדה בין היתר מאחורי "שתקו וכדררו" על כדורסלני ה-NBA והאמירה הפוליטית שלהם לאורך השנים.
>>תחתית החבית: סדרות הדוקו ריאליטי הכי טראשיות שראינו בישראל

ג'קסון, אגב, נשבע בראיון ל-GQ שהסיבה היא לא סכסוך אישי: "מה גרם לי לעשות את זה? בעיקר התרבות. בגלל העמדה שדידי החזיק בתרבות זמן כה רב, הייתי חייב לעשות את זה. אם לא הייתי לוקח יוזמה, אף אחד לא היה שם". האם הוא מצליח לשכנע? ללא קשר מעשי למעשים של דידי (שהם אכן מחרידים), מדובר בסדרה מאוד אכזרית שקושרת את קומבס כמעט לכל פשע אפשרי שניתן לדמיין, כולל הפרק השני שממש מייחס לו מעורבות ישירה ברצח של טופאק שאקור ונוטוריוס ביג (לכאורה, חברו הטוב). עם זאת, הדוקומנטרי לא הצליח לייצר בסיס ראייתי מספיק חזק כדי להדביק לדידי האשמות כל כך חמורות – "קנאה בחזקים ומוכשרים ממנו" זה לא טיעון מספיק משמעותי כדי לייצר מניע לרצח. ושם קצת ניתן להרגיש את הוונדטה האישית של ג'קסון כלפי קומבס.

ארבעה פרקים יש ל"יום הדין", שמבחינה מבנית מתיימרים לספר את הסיפור של קומבס – מהילדות בהארלם, דרך הכניסה ללייבל המוזיקלי "אפטאון" והקמתה של "באד בוי", החברה שבמסגרתה עלה לגדולה, יחד עם שמות כמו הזמרת פיית' אוונס וכמובן הראפר נוטוריוס ביג. אחרי האקספוזיציה, מגיע הפרק השני שמתרכז בסכסוך הגדול בין טופאק לביגי, כשפרקים 3 ו-4 כבר עוברים לבשר של הדוקו – פרשיות המין שנחשפה בשנים האחרונות. הסדרה עולה מדרגה בשני הפרקים האלו – היא יותר מדויקת כשהיא מביאה למסך את העדויות (חלקן קשות לצפייה) על דידי והמעשים הקשים שלו – האלימות, האונס, תיעוד הקורבנות תוך כדי ובעיקר הנשים שהוא הרים לגדולה על מנת לנצל לצורך התאוות האישיות שלו. ובמובן הזה, גם אם הדוקו נולד מתוך מניע אישי קטנוני – התוצאה שלו חשובה, מציפה את האירועים מעל פני השטח, ואולי גם מאפשרת תיקון מסוים של התרבות שהשתרשה גם בתעשיית המוזיקה.

אז מה הערך המוסף של הסדרה? בעיניי, קודם כל היא מצליחה לעשות סדר בפרשה שלפחות עבורי נראתה די סבוכה, ולשרטט את הפרופיל המאוד אכזרי (אבל כנראה נכון) של דמותו של דידי. חוץ מזה, המידע החדש שמגיע הוא קטעי הווידאו (שעד היום לא ברור איך הגיעו לידי פיפטי) של דידי בימים האחרונים שלפני המעצר שלו, שגם מעידים על המצבו הנפשי הדי רעוע (משהו שמשתקף גם בחלקים אחרים של הסדרה). אין בסדרה יותר מדי מרואיינים הישגיים (השם הכי גדול שהצליחו להביא היה הראפר אריק סרמון, שהוא קלאסיקה אבל לא ממש כוכב), אולי בגלל תרבות השתיקה שפיפטי דיבר עליה, וקיימת סביב קומבס עד היום.

בסוף, "יום הדין" עוסקת בכוח לא מרוסן – מה קורה כשבנאדם צובר בידיו כל כך הרבה כוח, עוצמה ובעיקר המון כסף, ומרגיש ששום דבר לא יכול לעצור אותו. בדרך כלל זה נגמר עם אנשים שנפגעים בצד הדרך, בעיקר כאלה שעמדו בדרך של הסובייקט, ונרמסו תחת המגפיים שלו. במקרים רבים, זה גם מוביל לפגיעה מינית. לאורך השנים נעשו לא מעט סדרות על תקיפות מיניות – מייקל ג'קסון, ג'פרי אפסטין, אר קלי או ביל קוסבי – באמת לא חסר. אבל לי אישית הסיפור של דידי הזכיר דווקא את הדוקו (המצוין) של ESPN על או.ג'יי סימפסון. מישהו שברח מהזהות שלו, השתכר מכוח, האמין שהסיפור הוא עליו – ובסוף גם עשה את הנורא מכל.

ובכל זאת, דבר מה אחד היה חסר בסדרה הזו – סימני שאלה לגבי אלה שהיו מסביב לדידי. כי תעשיית המוזיקה, קל וחומר תעשיית ההיפ-הופ, הכירה את הסיפורים סביבו לפני שהם נחשפו. הוא לא היה לבד במסיבות ה"פריק אוף" (שבאופן כללי, כמעט ולא אוזכרו בסדרה), וחברים/בנות זוג נוספות/בני טיפוח לא היה חסר לו. מה זה אומר על העולם שבו דידי צמח, שהפרשה נחשפת רק עכשיו? אולי את מה שלמדנו מאז צמיחתה של תנועת "מי טו". שכסף קונה כמעט הכל, בעיקר שתיקה לגבי מעשים לא נעימים; ושצריך אומץ כדי לצאת מול החזקים ולהגיד את האמת. במובן הזה, "יום הדין" היא לא באמת סדרה אמיצה; היא תוקפת את דידי כשהוא כבר על הרצפה ציבורית, מילולית נכנס לכלא ובתקווה נמחק מתודעת המוזיקה לתמיד. אבל היא כן מצליחה לספר סיפור על כוח משוגע, שאף אחד לא חיפש לעצור (כי רבים הרוויחו ממנו), ועל איש אחד שבסופו של דבר כלום לא היה קדוש בפניו, פרט לעצמו.

שום דבר לא קדוש. "שון קומבס: יום הדין". צילום: יח"צ נטפליקס

הרגע שאני הכי אקח מהדוקו הזה היה קטע שכבר ראיתי כילד – ההופעה האיקונית של פאף דאדי בטקס פרסי ה-VMA של 1997, כשהוא שר (יחד עם סטינג) את "Il'l Be Missing You" – אותו שיר פרידה כואב שנכתב לזכרו של חברו הטוב (לכאורה), ביגי. אבל כשצופים בו עכשיו, מקץ 28 שנה (אח, הזיקנה) זה לא נראה כמו אדם כואב שביקש להנציח את חברו. זה נראה כמו שזה היה באמת – ניצול ציני של טרגדיה אישית לטובת גריפת רווחים. ומה יותר מספר את הסיפור של פאף דאדי מאשר הפער בין מה שחשבנו על ההופעה ההיא, לבין איך שהיא נראית עכשיו.

ועוד דבר שקפץ לי לעין, כמו בהרבה יצירות דוקו על פרשיות משפט אמריקניות: תגידו מה שתגידו על מערכת המשפט בישראל, תודה לאל שאין כאן את שיטת המושבעים הנוראית הזאת. איזה מזל שבפרשיות פליליות שהיו כאן בעבר (למשל פרשת קצב), לא היו כאן 12 אזרחים חשופים למניפולציות שהיו צריכים להחליט אם הנ"ל אשם או זכאי. כמו בפרשת או.ג'יי, גם כאן דידי יצא לחופשי בעיקר בגלל העובדה שהוא כוכב ושחלק מהמושבעים גדלו על המוזיקה שלו. כולם בישראל אוהבים לחקות את אמריקה, בתחום הזה – עדיף לא לגעת. למרות שמישהו בליכוד בטח ינסה בקרוב.
"שון קומבס: יום הדין", 4 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• נטפליקס