"זה עלינו, המסעדנים, לדאוג שה-7.10 לא יהיה יום רגיל. אם נבחר לעצור ביום הזה, על חשבוננו השואף לאפס, אז לא יהיה איך לשבת על דרינק כאילו לא קרה כאן כלום. זה בידיים של כל אחד מאיתנו להחליט האם ב-7.10 נהיה מקום בילוי" // לילך ספיר, פיקוק, מסכמת שנתיים כואבות וקוראת למסעדנים להצטרף להשבתה ביום השנה לטבח
מאז הקורונה, וביתר שאת מאז שבעה באוקטובר, המסעדות בישראל נמצאות במאבק מתמיד. במקביל מסעדות הפכו הרבה מעבר למקום בילוי. הן הפכו לקהילות ולנו, כבעלי המסעדות, נוסף תפקיד שלא מלמדים בבתי ספר למסעדנות: אנחנו מנהיגי הקהילה של המקום שלנו.
בשלישי הקרוב ימלאו שנתיים לשבעה באוקטובר ושנתיים למלחמה, שהחליפה כבר הרבה שמות בני שתי מילים, אבל עבור רובנו נשארה פשוט במלחמת השבעה באוקטובר. אנחנו במלחמה כשגרת חיים או אולי כשגרת מוות. לספרי הנוהלים שלנו נוספו נוהלי ירידה באמצע סרוויס למקום מוגן, נוהלי הזמנת סחורה כאילו מחר סוגרים, נוהלי פתיחה מצומצמת כי הצוות הוקפץ למילואים. נוהלי מאבק מול מנהל הבנק על המסגרת כי הכל התייקר רצח חוץ מחיי אדם. אם לשפוט לפי הקלות שבה מחליטים על המשך מלחמה והפקרת החטופים למוות, חיי אדם הם המוצר היחידי בישראל שמחירו ירד מאוד.
חייזר שיעיף מבט בספר החוקים של מדינת ישראל יגלה ב-7.10.25 יום רגיל. התחבורה הציבורית לא תופסק, טקס ממשלתי מוסרט על הניצחון המוחלט שלא קיים – לא ישודר. זה עלינו, המסעדנים, לדאוג שהשבעה באוקטובר לא יהיה יום רגיל. אם אנחנו נבחר, שוב על חשבוננו השואף לאפס, לעצור ביום הזה – אז לא יהיה איך לשבת על דרינק כאילו לא קרה כאן כלום.
אנחנו במלחמה נוראית. מלחמה בלי ניצחון מוחלט אבל עם רוב מוחלט בעם ששוב ושוב ושוב אומר שצריך לסיים את המלחמה הזו. שוב ושוב מתעלמים ממנו. המלחמה היא לא רק על הקיום שלנו כעסק והקיום שלנו כמדינה. אנחנו במלחמה על מי אנחנו כמדינה. האם שנתיים ליום הנורא, לחורבן הבית כפי שהכרנו אותו, לא מגיע יום אבל כמו על חורבן בית שני? האם אנחנו זורמים עם זה שהצלת חיי אדם הפכה למטרה משנית?
>> השנתיים השבורות: המלחמה גרמה למסעדות ת"א להתגבר ולהתבגר
>> שנת הדעיכה: 17 סימנים משנת תשפ"ה שהתרבות הישראלית שוקעת
אפשר להתווכח אם העולם שכח את השבעה באוקטובר או שאולי הוא זוכר גם את מה שקרה אחרי, את מה שקורה בימים אלו ממש. אבל מה איתנו? אנחנו זוכרים את השבעה באוקטובר? זו הייתה שעתה הקשה ביותר של ישראל אבל גם שעתה היפה. תוך שעות מתחילת האסון הנורא "פתאום קם אדם, הבין שהוא עם והתחיל ללכת". מליוני ישראלים, וגם המסעדנים, עזבו הכל והלכו לעזור לבני אדם אחרים שאיננו מכירים ובלי שום תמורה.
![גם את זה לא נשכח. חמ"ל מסעדת "האחים", 9.10.23 (צילום: שרון בן דוד)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/10/IMG-20231009-WA0028-1000x750.jpg "גם את זה לא נשכח. חמ"ל מסעדת "האחים", 9.10.23 (צילום: שרון בן דוד)")
כבר ב-8.10 התפרסמה כתבה על מאות מסעדנים שנכנסו למטבח והתחילו לבשל. עוד לא היה ברור איך האוכל יגיע למי שצריך, איך ישלמו על כל חומרי הגלם כשברור שפיצויים על המלחמה, אם יגיעו, יגיעו ממש ממש מעט וממש ממש מאוחר, עוד לא היה ברור איזו מסעדה תשרוד את המלחמה הזו ובוודאי לא היה ברור שהיא תהפוך למלחמה פוליטית ארוכה כאורך השלטון. וכל זה לא עניין את המסעדנים, ששפיות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלהם. אופטימיות יתר כן. המסעדנים נכנסו למטבחים, העובדים שלא גויסו באו, הלקוחות שיכלו הצטרפו גם ומאות טונות של אוכל חם ומבושל באהבה ובאכפתיות הגיעו לאנשים שאנחנו לא מכירים אבל רוצים שיהיה להם מעט פחות כואב.
מסעדה היא לא רק מקום בילוי. מסעדה היא מקום מפגש של אנשים. היא מקום שבו נוצרות קהילות, מקום שמציע מפגש בין אנשים, נחמה, אנושיות. ואנחנו, בעלי המסעדות, יכולים להשפיע כל אחד על הקהילה שלו
גם היום, שנתיים אחרי, המדינה שלנו במצב נורא. מבודדת מהעולם כמו אישה מוכה. מצב הרוח של רובנו לא טוב. יש מיעוט שמסוגל, גם שנתיים אחרי, ליהנות מנקמה, מסבל של אחר, במקום לראות את החטופים שלנו בבית. אבל הרוב לא. פשוט לא. עבור רוב הישראלים קדושת החיים קריטית הרבה יותר מקדושת המוות של האויב. המצב הכלכלי של רובנו הרבה פחות טוב. הכל יקר רצח וממשיך ומתייקר (מלבד חיי אדם, כאמור, שנדמה שהפכו זולים יותר אבל לא! אנחנו נילחם שלא!). נדמה שהמאבק ביוקר המחיה, כמו המאבק על השבת החטופים, הפך משעמם עבור הממשלה הגדולה ביותר בתולדות ישראל.
העולם פחות רוצה קשר איתנו, ולא פחות חשוב עבור המסעדנים, העולם לא רוצה לבוא לישראל שטופת מלחמות במקום שמש. אין תיירים – זה חנק למסעדנים. זה אומר להסתמך אך ורק על הקהל הישראלי הקטן. כמות הישראלים שפנויה רגשית וכלכלית לבוא למסעדות הולכת ופוחתת. רוב הלקוחות שלנו במילואים או שהילדים שלהם במילואים או שהם נחנקים תחת הפחד והעול הכלכלי המטורף של מלחמת נצח.
ודווקא במקום הקשה הזה, לכל ישראלי ולמסעדנים בפרט יש תפקיד. אנחנו חייבים להיזכר שמסעדה היא לא רק מקום בילוי. מסעדה היא מקום מפגש של אנשים. היא מקום שבו נוצרות קהילות, מקום שמציע מפגש בין אנשים, נחמה, אנושיות. נכון שאנושיות הפכה לפחות פופולרית. מהדורות לא נפתחות עם מעשים לא אנושיים, כמו אשת ראש הממשלה שמסובבת גב לאבא של מתן אנגרסט החייל הגיבור החטוף ומסרבת להחליף איתו מילה. אסור אסור להתרגל לזה. לזרום עם זה. ואנחנו, בעלי המסעדות, בזמן שאנחנו במאבק הישרדות פרטי על העסק ומאבק לאומי על דמותה של המדינה, יכולים להשפיע, כל אחד על הקהילה שלו.
זה בידיים של כל אחד מאיתנו להחליט האם ב-7.10.25 נהיה מקום בילוי. האם נהיה חלק מהנירמול של "לא היה כלום ולא יהיה כלום"ל? השבעה באוקטובר קרה לנו. הוא קרה ביום חג שמחת תורה. יש מי שרואה ביום הזה נס. זכותו. חופש הביטוי קריטי ועלינו להילחם על זכותם של מי שקורא ליום הזה נס להביע את דעתו. אבל האם אנחנו, מנהיגי הקהילה של המקום שלנו, רוצים לנרמל שבשבעה באוקטובר יהיה פה ערב בילוי רגיל? ההחלטה היא אישית כמובן. ההחלטה היא קשה ועם מחיר כלכלי בתקופה שאין בה רזרבות כלכליות. אבל לנו יש יכולת להחליט. למשפחות החטופים, החיילים, הנפגעים לא הייתה זכות החלטה.
אם החלטתם לסגור – הירשמו פה.
בפיקוק, כמו בשנה שעברה, המקום יהיה סגור אבל הדלתות פתוחות והטקס הלאומי של קומו לציון שבעה באוקטובר ישודר. אין אוכל, אין שתיה, אין עובדים. יש קהילה של אנשים שיצפו יחד בטקס, יכאבו יחד את שהיה וישאבו תקווה שיהיה פה טוב יותר אם נדאג לזה יחד. מוזמנים להביא איתכם מה שתרצו לשתות.