הפואטרי סלאם הישראלי הגיע לפרדוקס הבלתי נמנע

חברי פואטרי סלאם ישראל משיקים את "בקול רם!", ספר שירה מדוברת המאגד את הטקסטים הכי טובים בסצנה. נעמה לופו, אחת העורכות, מסבירה למה בכלל לעשות את זה ואיך מעבירים אינטונציה דרך המילה המודפסת

נעמה לופו (צילום: אופק חיים)
נעמה לופו (צילום: אופק חיים)
26 בדצמבר 2018

הסופר וההוגה הצרפתי מרסל פרוסט הגדיר את הקריאה כ"תקשורת בחיק הבדידות". בניגוד לשיחה, סבר פרוסט, קריאה היא קבלת מסר חשיבה שונה משלנו כשאנו נמצאים לבדנו. חברי פואטרי סלאם ישראל ודאי יחלקו עליו עם צאת ספרם "בקול רם!", המאגד לראשונה טקסטים מסצנת השירה המדוברת. "הספר הוא לא לאדם הבודד, כי אי אפשר לקרוא אותו שלא בקול", אומרת נעמה לופו, הנמנית עם עורכיו. "יש משהו בספר שמזמין את הקורא להפוך אותו למשהו אינטראקטיבי מטבע היותו ספר שמדבר שירה".

ב־2012, על במת תיאטרון האינקובטור בירושלים, החלה סצנת הפואטרי סלאם לקרום עור וגידים. הגיעו לשם צעירים שדקלמו למיקרופון טקסטים מתחרזים באינטונציה דרמטית והתחרו על הפרפורמנס הטוב ביותר של הערב. המופעים צברו פופולריות והקהל גדל. היו מי שראו בז'אנר החדש הכלאה נגישה ומרעננת של שירה ותיאטרון, ואילו אחרים ראו בו פשרה בין שתי הסוגות. במובן מסוים ניתן להגיד שבשירה המדוברת הטקסט משרת את ההגשה לא פחות משההגשה משרתת את הטקסט. "יש כאן איזה מין פרדוקס, למה להוציא ספר אם זאת שירה מדוברת?", מסכימה לופו. "אבל להביא את השיר לדפוס זה סוג של הגשמה של הטקסט. השיר הוא יצירה בפני עצמה. אני באה לערב פואטרי סלאם, נהנית משיר ששמעתי, אבל אני שומעת אותו רק פעם אחת. כשאני מניחה אותו על הכתב, אני יכולה לצלול אליו שוב ולגלות את כל הרזים שלו. מעבר לזה, אנחנו לא תופסים את הספר שלנו כמשהו ששמים על המדף. מבחינתנו הספר הזה נועד לשימוש, ולכן גם צירפנו אליו 'הוראות הפעלה', שבהן כתב אריק אבר: 'בלו אותו, בלו איתו'. לא לפחד לקמט אותו, כל קמטי ההבעה שלו נותנים לו אופי מבחינתנו. יש לו הרבה ערך מעבר להיותו ספר שירה, כמשהו שמאפשר גם לקהל שלא מכיר את השירה המדוברת לחוות אותה דרכו".

אריק אבר (צילום: איליה מלניקוב)
אריק אבר (צילום: איליה מלניקוב)

עוד כתבות מעניינות:
16 אנשי ספרות שאנחנו אוהבים במיוחד
אני מתבוסס על סיפור אמיתי. אין לינק בתגובה הראשונה
שישה ספרים שהוציאו את השלטונות מדעתם

תרגום השירה המדוברת לטקסט כתוב העלה לא מעט שאלות בקרב המחברים. "בשיר 'רמלה' יש קטע שאני אומרת 'את בירת השפלה'", היא אומרת, ומדגישה בזלזול את המילה האחרונה. "איך את מתרגמת את האינטונציה הזאת לדפוס? איך אומרים את זה? כי הרי יש פה דו משמעות. חשבנו, האם לרדת שורה? האם להשתמש באמצעי ויזואלי אחר? מה המקום של סימני פיסוק כאן? הרי בסופו של דבר מה שחסר בשירה המדוברת הוא המבנה. בסוף בחרתי להשתמש באיטליקס", היא אומרת ועיני החתול שלה מחייכות. "זה ממש לשבת ולשבור את הראש איך הקורא יחווה איתי את החוויה, גם אם הוא לא שומע אותי".

אם תהליך היצירה הוא תקשורת מתמשכת מול הקהל, מה ההצדקה להדפיס את השירים?
"כשמחזאי כותב מחזה, אין הצדקה להדפיס את המחזה? הרי המחזה נועד בשביל שיופיעו אותו. אז כשמחזאי כותב הוראות בימוי, את יכולה לקרוא אותן בספר. עריכת השירים היא סוג של חצי הוראות בימוי, אפשר להגיד. כשאני אומרת 'את בירת השפלה', ואני עושה איטליקס, אני אומרת לך שהתכוונתי פה לכמה דברים, עכשיו תעשי עם זה מה שאת רוצה".

נעמה לופו (צילום: מאשה קושניר)
נעמה לופו (צילום: מאשה קושניר)

ההתמודדויות שמונה לופו מוכרות היטב למשוררים וכותבים שמערכת היחסים הבלעדית שלהם היא עם הדף. אולם השירה המדוברת, כך נראה בהתאם לתקופה שבה אנו חיים, אינה מתחייבת רק למשתנה בודד. "כשאת כותבת ספוקן וורד, החשיבה שלך היא לא רק לעצמך, היא גם על הקהל. המפגש עם הקהל הוא בלתי אמצעי וחד פעמי. אם את רוצה שהם יבינו מה את אומרת, את צריכה להיות מאוד מדויקת במסר שאת מעבירה. עם זאת, את רוצה שיהיו רבדים לשיר. את רוצה שהשיר יהיה טוב. זה האתגר. אנחנו משתמשים במקצב, חריזה, חזרתיות. כשאני שומעת את השיר בראש, אני חושבת כל הזמן גם על הקהל. מה הם יחוו איתי כשאציג להם את זה? זה חלק בלתי נפרד מהיצירה".

זאת אומרת, את תמיד בדו שיח עם הקהל.
"בראש זה קורה באופן אינטואיטיבי".

פרוסט המתבודד ראה את השיחה כפעולה מוחצנת, רועשת ומוגזמת. הוא טען שיש בה רושם ואכזבה, שהיא תמיד פגומה ולקויה ואף פעם לא שלמה. לכן, לטענתו, קריאה איננה שיחה, גם לא עם החכם באדם. מעניין מה היה חושב לו הספר "בקול רם!" היה מגיע אל שולחנו.

← "בקול רם!" יושק בפסטיבל הספוקן וורד סלאמסטיבל, בית אריאלה, שד' שאול המלך 25 תל אביב, חמישי (27.12) 19:30, 60־120 ש"ח