אני מתבוסס על סיפור אמיתי. אין לינק בתגובה הראשונה

הִדְאוּדִים | אודי שרבני
חנויות ספרים, עלעול עיניים (פתיח)

אני אוהב לראות ילדים נכנסים לחנויות ספרים ושואלים את המוכרת אם יש בנמצא ספר מסוים. אז – חיוך עולה על פניי, ואני יודע: אלה הם בני משפחתו של הסופר. ילדיו, נכדיו, או אחייניו. איזה מראה נהדר זה! משם, לאחר חיוכה של המוכרת (ואין היא יכולה לבטל מהלך זה, למרות ידיעתה על המתרחש), הם מובלים על ידיה למקום שכיבתו של הספר, מקבלים אותו לידיהם ואז שולחים חיוך אל המבוגר שאיתו הגיעו ושנשאר לחכות בפתח החנות. כאן, בדיוק כמו בתחנות רכבת ביפן – כאשר צמד עיניים מערביות מגלה צמד עיניים מערביות נוסף – תנודות הראש של המבוגר ושל מוכרת הספרים מסמנות זיהוי והבנה של המצב, והנה, הילדים מצמידים את הספר אל חזם, מצביעים על שם הסופר, ממששים אותו. הם הופכים ומביטים בו, מעבירים מיד ליד, ולפני שכולם נפרמים זה מזה הם ממליצים עליו למוכרת. אין צנתור טוב מזה, מלבד, אולי, זוג אוהבים החולק את אוזניותיו בזחל העירוני – האוטובוס – ושומע את אותו שיר.

אוהב (סיום שבעה)

אבא שלי נפטר. אני אוהב אותו (זה תמיד הווה). אני מחכה שההבנה תיפול בתוך הגוף (זה מפתיע אותי ששורת החיפוש בגוגל לא מתאפסת). אני צריך לחדש את המרשם לכדורים של ההדחקה. אני מתבוסס על סיפור אמיתי. אין לינק בתגובה הראשונה. החיים.

מן הראוי שאנשים יפרסמו גם את אי זכייתם (שיטוט באלנבי של בין ערביים)

בסוף, הערב החליט שהוא יורד בפינה של בלפור ואלנבי. הוא יודע מה הוא רוצה, הערב; כמו עד עכשיו ספק התמהמה, ספק עינה את הנוגעים בדבר. לבסוף החליט לרדת. חמל על הרחובות, ערוגות העיר. שבילי זיעה מסומנים על גבם של אנשים, חולצות כפתורים נשענות לאחור, נצמדות; על פתחי אלה אפשר לראות את תעלולי הערב. בבת אחת רוח מוזהבת מזיזה את גמדי הצהריים. גגות הבתים שבמשך כל היום ביקשו רחמים מהשמש הלוהטת, יכולים עכשיו לצאת בריקודים. להשתטח. כיווצי עיניים הם עכשיו אך ורק לאנשים שלא מבינים את דבריו של האחר. בצדי הקירות כספומטים סוגרים שפתיים דקות; אנשים מצמידים פיות לפתחיהם. שטחם נדל"ן קבצנים, אלה שכובים תחתם על פיסת קרטון. רגליים חשופות אכולות כוויות וחיתוכים; מפות מחיקה, מפות מתריסות מביאות שקלים. שמות של אלים יווניים נשמעים על גופם: פסוריאזיס, נוירופיברומטוזיס, קריאטוזיס פילאריס, פמפיגוס. ההולכים מדלגים מעליהם, עוקפים. נשים ממהרות אל תוך חולצות הבטן שלהן, גברים עמוסי מבטים מנסים להספיק כמה שיותר בטנים; עורפים נתקעים, ינשופים חלודים. צריך שלרחוב תהיה דלת. צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. רחוב אלנבי מפרסם את אי זכייתו בכל פעם מחדש. מן הראוי שאנשים יפרסמו גם את אי זכייתם, מן הראוי שאנשים יהיו כמו רחוב אלנבי.

משפט לשימוש כשאין מה להגיד (לפני כן יש לייצר פאוזה)

כמה אנשים נכנסים פה בערב טוב לדעתך?

מחשבה (מחכה לבייגלה בקופיקס)

בעולם מתוקן, לכל אדם יש שם אחר. זאת אומרת שאין – נניח – שני אנשים שקוראים להם באותו שם; הרי הוא, האדם, מאופיין מצלולית כי התכונות שלו הן הוא, והוא זה שמו. האדם, בעצם, אמור להיות אונומטופאה מהלכת.

אודי שרבני (צילום: יריב פיין)

קטע ממחזה להגשה (ייפסל עם הטיעון "אני אישית אוהב/ת, אבל זה לא מדבר לכולם", וכו')

איציק גרוטסקי: היום הוא נראה בסדר. בגדול, הוא מגיע מתי שהברמנית ההיא לא עובדת. גמרו לא טוב. הכירו פה, ראיתי את זה קורה.

בני מורבידי: את מה? שזה התחיל ביניהם, או מתי שזה נגמ-

איציק גרוטסקי: שניהם.

בני מורבידי: (מה, על מה אתה חושב?)

איציק גרוטסקי: סתם, על זה שאם אתה נהיה בעלים של מקום אז אתה מתחיל לשתות סודה קטן. שזה כאילו תו תקן כזה. וגם, תחשוב איזה עול זה להכיר בין לקוחות.

בני מורבידי: כן, אה.

איציק גרוטסקי: בטח עכשיו – מי זרק את מי? לא משנה – הוא מסמס לבעלים: היא שם?

בני מורבידי: כן, אה.

איציק גרוטסקי: אחרי זה, זה מתחיל להתקצר: שם?

בני מורבידי: גדול.

איציק גרוטסקי: ואחרי זה רק סימן שאלה.

בני מורבידי: (גדול, מחכה לשני וי כחול, לבוש והכל – אחלה חרוז – והבעלים, באמצע פּיק, צריך לענות).

איציק גרוטסקי: עם הזמן הבעלים שולח עוד לפני שההוא בכלל שואל: כן, לא.

בני מורבידי: שיעביר לו כבר את הסידור וזהו.

ביחד: אני אומר בוא ניקח כמה ראשונות ונתחלק.

אחת בלילה (כושל בבר כושל)

בירה מונחת על תחתית, התחתית עולה גם היא עם כל לגימה (יש לילות כאלה). אני אוהב שאני יכול לעשות עם המוזיקה ככה, עם הרגל על מִדְרָךְ הבר. אני אוהב שזה לא מתנדנד. זה חמישי בלילה ואני כבר יודע שהצורך בסגנות חשוב. מי שנע בין שחצנות לצניעות הוא עניו עם גלעין (אף אחד לא יודע, אבל אני עושה עכשיו תרגילי נשימות. הצוואר משתחרר. הודיה). פה ושם נשורת תיירים ותכף 'עדינה' של פונץ' ייכנס לסחרור ההורה שלו. הנה זה מתחיל; אני רואה מולי שלדים יושבים, שמים יד על כתפי האחר, נעים לקצב המוזיקה. בפעם השנייה כבר לא שאלתי אם אפשר את האש. לקחתי.

שתיים נישוקים

שְׁנֵי פַּסִּים שֶׁל דֶּלֶק
מְכַוֵּן לָךְ לְמָחָר שִׁיר בַּמַּעֲרֶכֶת
מְנַשֵּׁק אֶת זֹאת שֶׁמֵּאֲחוֹרַי
מְנַשֵּׁק אֶת זֹאת שֶׁלְּפָנַי
וְעוֹלֶה.

אימון יומי בפרנויה וחמלה (סגיר)

ושוב אני עולה על הזחל העירוני עם הניסיון הרב שיש לי בדברים הקשורים באי בהירות. ואליו, אל הזחל העירוני, גם הם עולים. ואני מסתכל דרכם עלי. אני עובד בחברת שמירה; מכניס לתוך שקית את מה שהיום נתן לי. אני צעיר אופנתי; מסורק הצדה במפגיע. אני זקנה צעוּקת ורידי רגליים; לא נכנעת למושבים שמוצעים במתנה. אני עובד זר רדוף עיניים; חושד בכל אדם. אני נרקומן בעתות הפוגה; מבט זגוגית על החלון, רועד בעצירות. אני ילד המגשש אחר ידי אמו; מחכה לסימן שלה כדי לצלצל בפעמון. אני כרטיסן עם חולצה בתוך המכנסיים; בואש שמרחיק את הנוסעים בצעדיו. אני דתייה רוכנת אל ספר תהילים; מקדישה הברות לקוראי שפתיים. אני נערה פשוקת איברים במכנסי ג'ינס קצרים; אניצי בד על ירך שזופה. אני גבר באמצע תהליך לשינוי מין; הליכתי כמעט מהונדסת. אני טבור של אישה בחולצת בטן; בקע באמצע החיים. אני זרת עקומה של איש גבוה, אני כתף פרוקה של אדם רעוע, אני פה סדוק שפתיים של מגמגם, אני אוזן של כבד שמיעה, אני טבעת זהובה של אישה מאורסת, אני תליון כסוף של חייל מלחמה, אני אופניים חשמליים מקופלים, אני להקה של חולצת להקה.

והם עוברים, עולים, יורדים, יושבים, עומדים ופוסחים. ומרוב פוסחים, זה כמעט ונשכח; כל אחד מהם חשוב מאין כמוהו למישהו אחר בעולם. ואין אנו יכולים לדעת את זה לפי היחיד, לפי העומד בפני עצמו. על האדם לקחת בחשבון גם דברים מעין אלה. על האדם, לפחות פעם אחת בחייו, לקחת בחשבון שיש והעומד מולו הוא אח תאום; ואם נולד ילד למישהו שהוא אח תאום, הרי יש לו, לילד, דוד בוודאות. או היה. על האדם, לפחות פעם אחת בחייו, להלחיץ עצמו עד לכדי ערעור נפשו; להסתובב ברחובות עירו ולחשוב: אני מרגל בארץ זרה ואסור לי להסתובב כאשר מישהו פונה אלי בשפתי המקורית. על האדם, לפחות פעם אחת בחייו, לקחת בחשבון שיש שאותו זוג לידו שמדבר תוך שהוא מצביע לכיוון אחר, הוא זוג שמסוכך באמצעות כך על העובדה שהוא מדבר עליו, על האדם, בדיוק כמו שהאדם עושה לפעמים עם חברו. על האדם לשמור בכיסו וי"ו עם שורוק לכדי שליפה מהירה לכשיצטרך. וּמצטרך. וזה הרגע, זה בדיוק הרגע שבו אני שוב נולד. מעורסל אל מול עתיד. עיניי נטולות ניסיון, אוזניי לא שׂבעות ממילים, סנטרי קטן ואני נותן לעולם להסתובב, לעשות בי כבשלו. השמש, הכוכבים, הירח. אני היא הבחירה של נשמתי לצורך גלגולה. לעולם לא משלים את תפקידי בעולם; מעשיי הטובים שווים למעשי הרעים, וההפך. מקבל עם היוולדי בכל פעם מחדש את תוצאות נתיחת המוות לאחר מותי. הנה אני בא, הנה אני בא, עם מחשבה חדשה. הנה היא תרדמת הטקסט.

← ספרו של אודי שרבני, "צריך לעשות את זה יותר" (הקיבוץ המאוחד), יצא בימים אלה.

עטיפת הספר "צריך לעשות את זה יותר" מאת אודי שרבני (עיצוב: דוד בן הרא"ש)