התערוכות שהבינו איך להתמודד באמנות עם המזרח התיכון

התערוכות של דור גז ודור זליכה לוי הן דוגמה לאיך עושים כמו שצריך אמנות ישראלית המתמודדת עם התרבות הערבית: במקסימום תבונה ובמינימום קלישאות של אקזוטיקה

עבודה של דור גז
עבודה של דור גז
15 במרץ 2017

האמנות הישראלית, שמנהלת קשר סבוך עם ההוויה המזרח תיכונית ועם האמנות הערבית־פלסטינית, נופלת לא פעם למלכודת האקזוטיקה הרומנטית, אבל דור גז ודור זליכה לוי הם אמנים שהיצירה שלהם מתקיימת על קו התפר המאתגר הזה.

גז, אחד האמנים הבולטים שייצאה ישראל מחוץ לגבולותיה בעשור האחרון, הוא יציר כלאיים ייחודי מהסוג שהאמנות הישראלית מתמוגגת עליו – אביו יליד תוניסיה ואמו ערבייה נוצרייה ילידת לוד. השילוב הנפיץ הזה מלווה את גז כאמן, חוקר ואוצר יותר מעשור. בשנים האחרונות הפרקטיקה הצילומית של גז נשענת בעיקר על מתודולוגיות ארכיונאיות. הוא משתמש בארכיון כחומר סרבני, חלקי ולא קוהרנטי, ודרכו הוא מעלה שאלות שנוגעות לזיכרון, להיסטוריה ולזהות.

גז מציג במוזיאון האסלאם בירושלים את החלק השלישי מתוך חמשת הפרקים בפרויקט השאפתני שלו "האדם החולה של אירופה", כינוי לשקיעתה של האימפריה העותמנית שהייתה ידועה בפלורליזם הדתי והתרבותי שלה. כל פרק בפרויקט, שחלקו הוצג בארץ וחלקו במוזיאונים ברחבי העולם, מספר את סיפורו של יוצר שהפסיק ליצור בגלל אירוע טראומטי בהיסטוריה של עמו. גז לא רק משתמש בארכיון ככלי פרשני, אלא גם בונה אותו מחדש. בפרק השלישי של הפרויקט מוצג סיפורו של מלחין ארמני בשם האגופ, שמשפחתו גורשה לירושלים בזמן השואה הארמנית.

עבודה של דור גז
עבודה של דור גז

מיעוט בתוך מיעוט, צורה בתוך צורה – אלה רעיונות שחוזרים על עצמם בתערוכה המורכבת של גז, שהיא יותר שכלתנית מרגשית. אמנם האגופ היה מלחין, אבל המוזיקה נעדרת לחלוטין מהתערוכה. במקום זאת גז מתמקד בהשלמה בדיונית של סיפורו של האגופ ש"עומד על כך שאת לחניו על ארמניה הוא ישלים רק לאחר ביקורו במקום". הוא משלב בתערוכה בין חפצי קרמיקה ארמניים מאוסף המוזיאון שקוטלגו כטורקים, קופסאות אור שמתארות תוכניות אדריכליות אבל נראות כמו עיטורים ערביים מסוגננים, סדרת ויטרינות שמציגה צילומים ארכיוניים של הצבא העותמני במלחמת העולם הראשונה, וגולת הכותרת – עבודת וידיאו שמתחקה אחר האגופ במסעו הבדיוני לארמניה. כן, זה כבד כמו שזה נשמע, ולא קל לצלוח את התערוכה בלי הסברים או קריאה בקטלוג התערוכה.

ב"מקאמאת" של זליכה לוי (בשיתוף אביעד סינמנס), לעומת זאת, המוזיקה נוכחת במלוא העוצמה והופכת את הנושא הכבד משהו ליותר קליל וחווייתי. זליכה לוי הצעיר בגר את המדרשה במחזור של 2014 ומאז הוא לא מפסיק להציג – הישג מרשים ביותר בתקופה של מיעוט בחללי תצוגה איכותיים ומקצועיים. זליכה לוי, כמו גז, עוסק בזהות מזרח תיכונית מורכבת, סוג של שיח מזרחיות למתקדמים. בראיון ל־Time Out בשנה שעברה הוא אמר: "באווירה הציבורית שיש היום והניתוק מהשפה הערבית – הערבית זה האויב. הזהות הזו שהיהודים נפרדו ממנה היא קריטית ואינהרנטית להבנה של הסכסוך ולחוויית החיים בישראל".

מתוך 'מקאמאת' דור זליכה לוי ואביעד סינמנס (צילום:הילה עידו)
מתוך 'מקאמאת' דור זליכה לוי ואביעד סינמנס (צילום:הילה עידו)

התערוכה של זליכה לוי וסינמנס, שמוצגת במוזיאון תל אביב כחלק מסדרת התערוכות החדשה מבוססות הסאונד "קומפוזיציות לזמןחלל", עוסקת בעבר המפואר של המוזיקה הערבית בעירק בראשית המאה ה־20. זאת הייתה תקופה שבה המוזיקה הערבית הפופולרית בכל המזרח התיכון החלה לשאוב אלמנטים מהמוזיקה המערבית האמנותית, אך למרות ההשפעות המערביות, היא הצליחה לשמור על מצלול ערבי באמצעות שימוש במקצבים ערביים ובצורות מוזיקליות מסורתיות. זליכה לוי וסינמנס דגמו הקלטות שנלקחו מארכיונים של מוזיקאים עירקים יהודים, בהם עזרא אהרון ויוסף זערור, ועיבדו אותם ליצירות מוזיקליות חדשות שמוצגות בלופ לצד דימויים חזותיים שנוצרו בתגובה להם. דרך העיבודים האלקטרוניים לכלים האתניים שמשולבים עם אלמנטים חזותיים עיטוריים, השניים מציגים זהויות כלאיים שבין מזרח למערב.

התערוכות של גז וזליכה לוי מורכבות ולא תמיד נהירות, אבל הן משכילות לבנות, כל אחת בדרכה, לקסיקון חדש של דימויים, שמאתגר את הייצוגים הסטריאוטיפיים של הזהות המזרח תיכונית.

דור גז, "האדם החולה של אירופה: המלחין", המוזיאון לאמנות האסלאם, הפלמ"ח 2 ירושלים, עד 8.4
דור זליכה לוי ואביעד סינמנס, "מקאמאת", מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 19 תל אביב, עד 5.5