תסביך אב: העבודות הפרוורטיות של דן אלון

מה ששבר את רוחו של אביו של דן אלון לא היה הפרפורמנס הקיצוני או הרמיזות ההומו ארוטיות, אלא דווקא מכתב בן 24 עמודים שעומד במרכז התערוכה החדשה "הילדים בסדר", שבה הוא משתתף

דן אלון (צילום: גוני ריסקין)
דן אלון (צילום: גוני ריסקין)
1 בפברואר 2017

שנה עמוסה עברה על דן אלון שהציג כמעט בכל חלל אלטרנטיבי בעיר. בשבוע שעבר הוא השתתף ביריד ספרי האמן בארטפורט, שבוע לפני כן הוא נעל תערוכת יחיד בגלריה 4, לפני חודשיים הוא הציג תערוכת יחיד גדולה בגלריה גבירול וגם לגלריה אלפרד הגיח לכמה פעמים.

ואת כל זה הוא עשה בשלט רחוק. בשנה וחצי האחרונות נמצא אלון (34) על קו תל אביב־ברלין ומרבה להציג גם באירופה. ביוני האחרון, למשל, הציג בתערוכה "I am NOT Tino Seghal" שאצר הסופרסטאר פרנצ'סקו בונאמי בגלריה נאמד פרוג'קטס בלונדון. מחר (ה') תיפתח תערוכה קבוצתית נוספת בהשתתפותו בגלריה במכללת אורנים, שתעסוק בחוויות ילדות טראומטיות. בתערוכה מציג אלון את "מכתב לאב", מגילת "אני מאשים" בהשראת מכתב שכתב פרנץ קפקא לאביו המתעלל. "מה שיפה במכתב הוא שיש בו מתח, לא ברור למי הוא מיועד, אולי הוא בעצם כותב את זה לעצמו", מסביר אלון. "ההזדהות הראשונה שלי עם קפקא היא הרעיון שהאמנות היא משהו פקידותי – קמים בבוקר ועובדים. זה לא מוזה, זה כמו ללכת למשרד".

איך אבא שלך הגיב למכתב?

"לא היה לו קל עם זה, אבל הבהרתי לו שזאת יצירת אמנות ושצריך להסתכל עליה ככזאת".
המכתב בן 24 העמודים מתאר סיטואציות וסיפורים אינטימיים ומטלטלים השמורים לספת הפסיכולוג. לצדו מוצגת אתנחתא קומית בצורת סדרת איורים פרוורטיים והומו אירוטיים, שאילולא היו מצחיקים, היו מדליקים נורה אדומה אצל רשויות הרווחה. השילוב הזה בין ציור לטקסט הוא טבעי לאלון, שלאמנות הגיע דרך הקומיקס. עד היום פרסם שישה ספרי קומיקס, האחרון הייתה נובלה גרפית אפלה שמתרחשת בנתניה, עיר הולדתו. הוא גם חבר בקולקטיב האם דראם שיוצר ומציג יחד בתערוכות ובפסטיבלים בכל העולם.

עבודה של דן אלון בתערוכה "הילדים בסדר"

למה דווקא קומיקס?

"למישהו עם תשוקה גדולה לחזותי, זו דרך טובה לספר סיפורים. כדי להשאיר את המילים עירומות צריך לרצות את זה, ועשיתי את זה אבל הרגשתי שזה מגיע למיצוי מהר מאוד. בקומיקס יש עוד תדרים נסתרים שלא מופיעים בטקסט".

בטח מאסת בדיון על קומיקס, שזה לא אמנות ושזה לילדים.

"אני חושב שזה השתנה. הקומיקס משויך לעיצוב גרפי אף שזה לא בהכרח נכון. צריך לדעת לעצב את הספר, צריך לדעת טיפוגרפיה, אבל צריך לדעת גם להיות אמן ולדעת לכתוב. אלו שתי סוגות אמנותיות. אני חושב שעברו תהפוכות משני הצדדים וכבר מכירים בעובדה שזאת אמנות. בארץ הרבה אמנים וקומיקסאים היו חברים ונוצרה סימביוזה, ודאי בשנות ה־70 וה־80 כשהייתה נטייה לשלב טקסט בציור. גרבוז, גרשוני, רפי לביא – לדעתי הם הכירו זה את זה".

קומיקס הוא לא הדבר היחיד שאלון עושה. אחרי קבלת תואר ראשון בתקשורת חזותית בשנקר במסלול הקומיקס, הוא החליט להרחיב את פעילותו האמנותית ונרשם ללימודים במדרשה, שם פיתח את כישוריו הפרפורמטיביים ואת דמותו של הדיקטטור, אלטר אגו תימהוני שבין היתר כלא את עצמו לשבוע בתוך חללי תצוגה וניהל סדר יום נוקשה. נשמע אקסצנטרי אבל התוצאה קורעת. עבודות הפרפורמנס של אלון, כמו הדיקטטור, נוגעות בנושאים ביוגרפיים כאובים כמו גבריות, בדידות ויחסי הורים־ילדים, אבל תמיד בקריצה.

השילוב בין קומיקס ופרפורמנס הוא די מוזר. איפה התחומים נפגשים אצלך?

"לפעמים הם נפגשים ולפעמים לא. אני לא מרגיש שאני חייב לייצר משהו קוהרנטי, אני לא חברת ג'ינסים".

אבל אלו שני מדיומים שדורשים יכולות אחרות. הקומיקס הוא סיפורי והפרפורמנס יותר הבעתי וגופני.

"אלו שני צדדים שיש בי וכל אחד מהם הוא ערוץ ביטוי, אבל הם גם זולגים זה לזה. אפיון דמות קומיקס, למשל, הוא משהו שאני מביא לפרפורמנס והיחסים הפרומים בין טקסט לחלל נכנס לקומיקס שלי. אני עושה גם סאונד ומיצבים וכל דבר דורש ממני היערכות מחדש".
אולי הקשר הוא ההומור? הפרפורמנס שלך מצחיק וזה יוצא דופן, רוב אמני הפרפורמנס לוקחים את עצמם ממש ברצינות.
"אני משתדל שכל העבודות שלי יהיו מצחיקות. אני חושב שאין הרבה אמנות מצחיקה וחבל, אבל זה לא הופך אותה לפחות איכותית ומעמיקה, מבחינתי גם זה כלי פיתוי. אני גורם לאנשים להאמין לי ואז אני נותן להם זבנג בראש".

"הילדים בסדר", הגלריה לאמנות במכללת אורנים, פתיחה ושיח גלריה בחמישי (2.2) 13:30