תנועה משונה: התערוכה שתגרום לכם לשכוח את מה שידעתם על מוזיאונים

"אנחנו יצירת האמנות", ענתה דנה יהלומי לשאלה היכן האובייקט הממוסגר הזה שאמורים לעמוד מולו וללטף את הסנטר. בתערוכה החדשה של "תנועה ציבורית" האמנים מתהלכים, רוקדים ונואמים מול באי המוזיאון ההמומים. רק אל תנסו להנהן כאילו הבנתם

תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין
תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין
3 בנובמבר 2015

בשנת 2008 נכנסתי בשערי מוזיאון טייט בריטיין בלונדון. כעבור כמה רגעים חלף על פניי גבר בלבוש ספורטיבי, רץ לאורך המסדרון בשיא המהירות ונעלם במורד המדרגות. לא לגמרי הבנתי מה קרה והמשכתי לעבר הקופות. אחרי 30 שניות גבר אחר, לבוש אף הוא בבגדי ספורט, רץ באותו המסלול. אז כבר הבנתי שזה לא מקרי, וכשהבחנתי בדמות נוספת שרצה, הפעם אישה, כבר הספקתי לשכוח מהתערוכה שלשמה הגעתי למוזיאון, התיישבתי על הרצפה והתחלתי להסתכל על הרצים ועל תגובות המבקרים.

התמיהה ברורה: מגיל צעיר מלמדים אותנו איך צריך להתנהג במוזיאון, ופתאום מופיעים הרצים יש מאין, מפרים את הסדר ונעלמים כהרף עין. מבקרים רבים במוזיאון לא הבינו מה מתרחש, אך אחרי שהרצים חזרו שוב ושוב גם הם הפנימו שיש פה "קטע". למעשה הייתה זו יצירת אמנות של האמן הבריטי מרטין קריד, "עבודה מספר 850", שבמסגרתה ביקש קריד מאנשים שונים לרוץ בחלל המוזיאון הלונדוני כאילו חייהם תלויים בכך. והם רצו – לאורך כל שעות הפתיחה של המוזיאון ובמשך כמה חודשים.

העבודה של קריד מעלה שאלות רבות על האופן שבו אנחנו צופים באמנות ועל האופן שבו אנחנו זזים במוזיאון: מדברים בשקט, הולכים בזהירות, משלבים ידיים מאחורי הגב כשמתקרבים לעבודת אמנות, ודאי לא רצים. מבחינות רבות התערוכה "אוסף לאומי" של תנועה ציבורית, שנפתחה אמש במוזיאון תל אביב, מעלה שאלות דומות, ולכן מומלץ לבקר בה לפחות פעמיים כדי להתרשם מאחד מאירועי האמנות מעוררי המחשבה וההשראה של הזמן האחרון.

פעם אחת מומלץ לחוות אותה "כמו שצריך": להירשם לסיור שנמשך 45 דקות (רק כך אפשר לבקר בה, בהרשמה מראש), ושבמסגרתו חברי תנועה ציבורית מוליכים קבוצת מבקרים במוזיאון בסדרה של פעולות – טקסים, נאומים קצרים, כוריאוגרפיות ותהלוכות בחללי המוזיאון השונים; ופעם נוספת להשתתף באותו הסיור, אבל הפעם לבחון את התגובות של המבקרים האחרים במוזיאון, למשל כשהם נתקלים פתאום בקבוצה של שישה גברים ונשים לבושים במדים לבנים, והם רוקדים, קופצים, משמיעים קריאות, רצים וצועדים כמו במצעד צבאי בתוך חלל המוזיאון.

תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין
תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין

אמנם נאמר בפירוש שיש להירשם מראש באתר המוזיאון או בלובי התערוכה במוזיאון כדי להשתתף ב"סיורים", אבל השימוש במילה "סיור" אינו מדויק, שכן לא מדובר בסיור בתערוכה, אלא בסיור שהוא התערוכה. בבלבול הזה אפשר היה להיווכח גם במסיבת העיתונאים, שהתקיימה שבוע לפני פתיחת התערוכה, ובה שאלה אחת העיתונאיות: "האם יש עבודות אמנות בתערוכה?". "אנחנו יצירת האמנות", ענתה דנה יהלומי, 33, שהקימה את תנועה ציבורית עם עומר קריגר ב־2007 ועומדת מאז בראשה. “התחלנו לעבוד על התערוכה לפני שלוש שנים. אין לנו עבודות מדף שאנחנו מארגנים בחלל, העבודות נעשות בתוך הקונטקסט שבו הן מצויות. אין לנו גם פרקטיקה אחת של עבודה. אני לא ציירת שבסוף הפעולה שלה תמיד יהיה ציור. יצרנו עד היום 40 ומשהו פעולות, יש לנו לפחות 30 מתודות שונות של עבודה – סאונד, כנס, פעולה בכיכר, עבודה במוזיאון ועוד. זה משתנה מעבודה לעבודה".

אפשר לראות בתערוכה המשך של רצף הפעולות של תנועה ציבורית מאז הקמתה, שהתקיימו ברובן המכריע ברחבי העולם, וגם חלק מרצף אחר – כניסתו של הפרפורמנס למוזיאון – עם אמנים כמו טינו סגל, מרטין קריד ומרינה אברמוביץ' מצד אחד; ומופעי מחול – שבשנים האחרונות נכנסים יותר ויותר למוזיאונים – מצד שני.

"אנחנו קוראים לזה 'תערוכה פרפורמטיבית'", אומרת רותי דירקטור, אוצרת התערוכה. "אני פחות אוהבת להשתמש במילה מיצג, שקשורה יותר להצגה מול קהל פרונטלי, ואני מרגישה שפרפורמנס היא מילה פתוחה יותר. זו תערוכה שאין לה קיום ללא הפרפורמנס, אין לה אובייקטים אמנותיים. אם הקהל יגיע למוזיאון מתוך ציפייה לראות ציורים על הקירות הוא עשוי להתאכזב או לקבל את הפתעת חייו ולהתאהב. זו ודאי תערוכה רדיקלית, לא שגרתית, אבל לשם כך קיים מוזיאון: לבדוק את הגבולות ולמתוח אותם, ולא רק את גבולות האמנות אלא גם את גבולות עצמו.

מהבחינה הזאת, כל תגובה לתערוכה היא לגיטימית, אפילו 'למה זה בכלל במוזיאון?' היא שאלה טובה, אבל מצד שני, איפה עוד זה יכול להיות? אין היום מקום כמו מוזיאון שתחת מטרייתו הרחבה חוסים כל מופעי האמנות שנופלים בין כל ההגדרות. אין מקום מקבל יותר מעולם האמנות הפלסטית, זאת המטרייה הכי רחבה. עובדה היא שפרפורמנס, שהשפה שלו באה מעולם המחול והתיאטרון, לא מוצא את עצמו בתוך התיאטרון. עולם האמנות הפלסטית הוא לטוב ולרע הרחב ביותר, ולכן הוא מושך את כל מי שאין לו הגדרות".

תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין
תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין

 

כוריאוגרפיה של שלטון

התערוכה "אוסף לאומי" מתקיימת תשע שנים לאחר פעולתה הראשונה של תנועה ציבורית: הנחת זר פרחים לבנים על מדרגות היכל העצמאות בשדרות רוטשילד 16. נקודת המוצא שלה היא אותו אירוע מכונן של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל – אירוע חסר תקדים ויוצא דופן בכך שהוא התקיים במוזיאון לאמנות – ויהלומי רואה בו הפרפורמנס הפוליטי הראשון בישראל שהתקיים במוזיאון. במהלך התערוכה המבקרים אף מגיעים לחלל שהוצבה בו רפליקה של האולם שהוכרזה בו הקמת המדינה.

כמו עבודות קודמות של התנועה, גם “אוסף לאומי" מפלרטטת עם כל מה שקשור בטקסים ממלכתיים, באסתטיקה צבאית ושלטונית, ממחיזה עצמה במעין “כוריאוגרפיה של שלטון" – תרגילי סדר, תסתס"חים, סחיבת פצוע, חילוץ נפגעים – כוריאוגרפיות של קהל בתוך סיטואציות שקורות במציאות הישראלית ושאפשר לראות כמותן בטלוויזיה וברחוב. שאלת המפתח של התערוכה, שנותרת ללא תשובה ברורה, היא איך זהות אמנותית נבנית במקביל לזהות לאומית ואיך המדינה משתמשת במוזיאון כמוסד שמגדיר זהות תרבותית־חברתית.

מבחינה זו חברי תנועה ציבורית משתמשים במוזיאון תל אביב – במבנה שלו, באדריכלות שלו, בהיסטוריה שלו, במעמד הסמלי שלו, במוצגים ובאנשי הצוות שלו – כמו ברדי מייד. "אחרי שנה וחצי של חזרות אנחנו מכירים עכשיו את המוזיאון על כל הדלתות, העובדים, המחסנים, והעבודות שמתקיימות בעבורו ובתוכו", אומרת יהלומי.

לנוכח העובדה שגם לאחר 45 דקות הצופה נדרש לפרשנות שמעבר לחוויה האסתטית, מעניין לבדוק אם הפעולה של חברי התנועה היא ייצוג של הדבר עצמו, או כמו שאולי מפתה לחשוב – שהיא אירונית וביקורתית. "ככל שהתוודעתי לעשייה שלהם, קשה לי יותר לענות", אומרת דירקטור. "הם גם וגם. זה לא רק אירוני וביקורתי, ממש לא, אבל גם אי אפשר להגיד שהם מאוהבים באסתטיקה הפשיסטית. הם רוצים להצביע על אופן ההתקשרות לממסד, שכרגע המוזיאון מייצג אותו, ולשאול איך אמנים יכולים גם לבקר את הממסד וגם להסתכל עליו מבחוץ".

זה אפשרי בכלל? אפשר להיות חתרני כשאתה מציג במוזיאון תל אביב?

"לא פעם דיברנו על חיבוק הדוב של הממסד, אבל דנה אומרת שהיא לא רוצה להיות חתרנית. היא חותרת למשהו אחר. מצד שני, אפילו מהבחינה הקונקרטית – הנוכחות של תנועה ציבורית בשנה וחצי האחרונות במוזיאון טלטלה אותו, במובן הכי פשוט.

"למוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית יש פרקטיקות פעולה משלו. לדוגמה, תערוכה צריכה להיות קשורה לגלריה מסוימת, אבל פה זו תערוכה שמתרחשת ברחבי המוזיאון, גם בחלקים שלקהל אסור להיכנס אליהם בדרך כלל. במהלך התערוכה הם מורידים מהקיר ציור של אורי לסר, נושאים אותו בחגיגיות ותולים אותו בחזרה ברפליקה המשוחזרת.

"ואז מגיעה השאלה, מה זאת אומרת מורידים ציור של אורי לסר מהקיר? זה אפשרי? זה מותר בכלל? ומה התפקיד של המוזיאון? לשמור על עבודות האמנות שלו או לאפשר פעילות רדיקלית של תנועת פרפורמנס? הפתרון הוא כמובן בציירים הסינים שייצרו העתק של הציור, אבל מה יחשוב הקהל? אני לא יודעת. היו כבר סדרנים במוזיאון שפנו אלינו בדאגה. זה מטלטל".

"זו הפעם הראשונה שתנועה ציבורית נכנסה למהלך כזה במוזיאון", אומרת יהלומי, "וזה העלה שאלות כמו איך אני לא מאבדת את הפראיות שמאפשרת הפעולה החד פעמית, איך אני מטמיעה את החוקים של הממסד אבל בו זמנית משנה אותם, אני חושבת איך יוצרים מצב שגם הממסד וגם אני משתנים, איך יוצרים מצב שבו אנחנו לא מתארחים במוזיאון אלא פועלים מתוכו. אולי השאלה צריכה להיות איך אתה יכול להיות חתרני באישור. השאיפה שלי היא לא לחתור תחת או להיות אנדרדוג. אני שואפת לפנות למרכז, למרחב גדול יותר של קהל. אני לא חושבת שאמנות חייבת להיות שולית או בשוליים. החתרנות היא לעבוד עם הממסד, להבין אותו נורא לעומק, לא לכעוס עליו. התערוכה היא לא ביקורת על המוסד. יש פה עבודה דיפלומטית ורשימה של פשרות, משאים ומתנים והסכמים".

כדי להבין את המשיכה של יהלומי למדים, צעדות וריקודים, יש לעיין בקורות חייה – מהחברות בלהקת ריקודי עם בכיתה ה' עד השירות הצבאי כמאבחנת פסיכוטכנית, מהדרכה בקן בורוכוב של הנוער העובד והלומד בגבעתיים עד לימודי כוריאוגרפיה ומחול אקספרימנטלי בזלצבורג. לאחר שחזרה מאוסטריה עבדה יהלומי עם להקת המחול של יסמין גודר, אולם נטשה את עולם המחול כדי ללמוד תואר ראשון בפילוסופיה ובהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. שם הכירה עת עומר קריגר ויחד הם הקימו את תנועה ציבורית.

“עניינו אותי תנועות גופניות שטמון בהן כוח, מבע או תסכול פוליטיים", היא מסבירה את ההחלטה לעזוב את עולם המחול. “עניין אותי המפגש בין גוף למרחב ועזבתי את עולם הבמה כי הוא הרגיש לי מנותק. אני מאד אוהבת מחול אבל הרגשתי שאני רוצה ‘ללכלך' אותו.

"יש בעבודה כל מיני רבדים, ואנחנו לא מפרשים אותה. זו לא עבודה ביקורתית פוליטית, זה לא בעד או נגד החומה ולא בעד או נגד הפליטים. העבודה מתעסקת בתשתית, באופן שבו נוצרים מבנים פוליטיים, ופחות בשאלות של אירועים אקטואליים. כצופה אתה צריך לעשות את ההקשרים האלו, בין הבטון, להיכל העצמאות, למוזיאון הלובר, ל־Burning Down the House, למחסני המוזיאון".

דנה יהלומי. צילום: ינאי יחיאל
דנה יהלומי. צילום: ינאי יחיאל

את לא מפחדת שהקהל לא יבין את העבודה? תסכול או מבוכה הן תגובות די נפוצות בפרפורמנס.

"מצד אחד יכול להתעורר תסכול, אבל מצד שני, מפני שהפרפורמנס שלנו הוא גופני ווירטואוזי וכיוון שאנשים נהנים ממנו מבחינה אסתטית ומרגישים שהם מכירים את הפרקטיקות אני חושבת שהעבודה יותר קלה לעיכול".

זה גם לא מחול.

"נכון, שם יש אניגמה מוחלטת, ופה יש שפה שהם מכירים. הם מבינים את המילים, אבל התחביר אולי שונה. אני מאמינה שבאיזשהו אופן כולם מבינים את מה שקורה".

מה הכי חשוב לך שיקרה למבקר בתערוכה?

"שמעכשיו הוא ילך אחרת במוזיאון. שמעכשיו, כשהוא נכנס למוזיאון העין שלו תסתכל לכיוונים אחרים; שהחוויה שלו במוזיאון כאי של תרבות ושל נורמליות, של שלווה ושל יופי, תתערער. אם מישהו יבקר בתערוכה נוספת במוזיאון אחרי 'אוסף לאומי', אני מקווה שהביקור אצלנו ישנה את החוויה שלו ואת השאלות שהוא שואל את עצמו".

"אוסף לאומי", תנועה ציבורית במוזיאון תל אביב, עד 10.12