מסע בין שורות: פטריק סטיוארט הופך את "Blunt Talk" לצפיית חובה

"Blunt Talk", הסדרה החדשה מבית היוצר של ג'ונתן איימס הנהדר ("משועמם" בטלוויזיה, "התעורר, אדוני!" על המדף), שאולי "חד קרן של כתיבה" הוא סופרלטיב ההולם אותו יותר, היא גם חדשות ממש טובות לכל מי שהתגעגע לראות את פרצופו ופדחתו של פטריק סטיוארט על המסך הקטן, או חווה חרדת נטישה מטלטלת כאשר התגלה ש"משועמם" – יצירת המופת של איימס ששרדה נגד כל הסיכויים שלוש עונות ב־HBO – לא תשוב עוד.

הגדולה של איימס ככותב טמונה בהבנה יוצאת הדופן של הפסיכולוגיה האנושית. יש לו יכולת מעוררת השתאות לקחת את כל מה שאפל, מודחק וביזארי ולהפוך אותו למעורר חמלה והזדהות. על פני השטח הדמויות שלו אמורות להיות בלתי נסבלות, אבל הוא מוצא דרכים להאיר את הצדדים הטובים שבאישיות שלהן, ובכך מעניק לשחקנים ותיקים את התפקידים הגדולים ביותר בקריירה שלהם. זה היה המקרה עם טד דנסון ב"משועמם", וזהו בהחלט המקרה עם פטריק סטיוארט, שמגלם ב"בלאנט טוק" את וולטר בלאנט, מנחה תוכנית אקטואליה כושלת שאוהב קוקאין לפחות כמו שהוא אוהב התפרצויות דרמטיות. סטיוארט יהיה לנצח מזוהה קודם כל עם קפטן ז'אן לוק פיקארד, אבל אחרי שני פרקים בלבד של "Blunt Talk" אפשר להצהיר בקלות – וולטר בלאנט היא דמות העושה את השימוש הטוב ביותר בכישוריו של סטיוארט כשחקן קומי, ורסטילי ומרגש.

הקונספט של הסדרה אינו מהפכני במיוחד ואולי אפילו צפוי – מנחה בריטי מזדקן ולא רלוונטי המתגורר בארצות הברית מעורב בשערוריית סקס וסמים וצריך להמציא את עצמו מחדש. כאן חשוב להסתייג ולומר – הכתיבה של איימס לא מיועדת לכולם. היא עמוסה, מתוחכמת, מלאת רבדים ולפעמים צריך לחזור אחורה כדי להבין לעומק את כל מה שדמות מסוימת אומרת, כי כמעט כל שורה חושפת משהו עמוק יותר לגבי המהות שלה ותפקידה בעולם שאיימס מצייר.

מלבד איימס, יש עוד שם מפורסם בצוות קברניטי הסדרה – יוצר "איש משפחה" סת' מקפרלן. המעורבות שלו עשויה לעורר חששות, שכן אין קשר בין ההומור המתיילד שלו לגאונות הנדירה של איימס. תודה לאל, היד שלו אינה מורגשת, למעט בכמה סצנות של חלומות מעולם התרבות הפופולרית שדומים מעט לפלאשים ב"איש משפחה", אבל במקרה הזה משתלבות היטב בעלילה.

הוסיפו לכל הקלחת הזאת הופעת אורח מפתיעה ומרגשת של אחד השחקנים הראשיים ששיחקו לצד סטיוארט ב"מסע בין כוכבים" המגיח לפתע בפרק הראשון, וקיבלתם כמעט חצי שעה של כיף לא טהור, מלא טוויסטים נפלאים, אנקדוטות מבריקות, דיאלוגים מדהימים ומקוריים ודמויות שלכל אחת מהן תפקיד חשוב מאוד בעלילה, גם אם הן אומרות רק כמה שורות. זהו כישרון נוסף ונפלא של איימס – לתת לכל דמות משנה קטנה אישיות מקורית ומובהקת משלה.

שורה תחתונה: טוב שחזרת, אדוני

ציון: 10