המסע המופלא

הרבה סרטים אמריקאיים מצהירים על עצמם בשנים האחרונות שהם "מבוססים על סיפור אמיתי", כהצדקה לכך שהם מספרים סיפור שמגרד את חוסר האמינות. "נברסקה" אינו מתהדר בהצהרה כזאת אף שהוא מגולל סיפור שדומים לו פורסמו בעיתונים, והוא אמיתי יותר מרוב הסרטים המתחזים הנ"ל. מבחינות רבות אפשר לתאר אותו כצד השני של "הזאב מוול סטריט" שמתמודד מולו על האוסקר – קומדיה קטנה ונוגה על איש פשוט שנפל קורבן לתרמית פיננסית שיטתית (שממדיה האדירים הביאו אותה לשימועים בסנט ולחקיקת חוקים רגולטוריים, אבל לא זה נושא הסרט).

וודי (ברוס דרן, שזוכה במועמדות שנייה לאוסקר 35 שנה אחרי "השיבה הביתה") – זקן שתיין שההיגיון שלו כבר לא לגמרי ישר – מקבל בדואר הודעה המכריזה באותיות גדולות שזכה במיליון דולר. האותיות הקטנות מספרות משהו אחר, אבל וודי לא מתעסק בדקויות ושם פעמיו ללינקולן בירת נברסקה, מרחק מאות מיילים מביתו שבמונטנה, לאסוף את דמי הפרס. שוטר שמצא אותו הולך לצד הכביש המהיר מזעיק את בנו דיוויד (וויל פורטה מ"סאטרדיי נייט לייב" בהופעה שקטה), וזה מנסה להסביר לו שנפל בפח, אבל וודי מסרב להשתכנע. כדי לרצות אותו דיוויד מחליט להסיע את אביו ליעדו כדי שייווכח במו עיניו שלא זכה בדבר, ובינתיים יזכה לכמה ימים של חסד. התסריט היפה מאת בוב נלסון מביא את השניים להות'ורן, מקום הולדתו של וודי, למפגש לא נוח עם בני משפחתו ועם שותפו העסקי לשעבר. אלה מאמינים לטענתו שהוא בדרך להפוך למיליונר (דווקא משום שהוא מנסה לשמור על כך בסוד), ודורשים את החלק המגיע להם לדעתם. לאיחוד המשפחתי מצטרפת גם קייט (ג'ון סקוויב המועמדת לאוסקר ראשון בגיל 84) – אשתו של וודי שקופצת לבקר את הוריה בבית הקברות ומתגלה כבעלת פה לא מעודן כלל וכלל.

זה סרט המסע השלישי של אלכסנדר פיין אחרי "אודות שמידט" ו"דרכים צדדיות", והראשון שאינו מבוסס על תסריט פרי עטו, ואולי דווקא בשל כך יש בו מינון קולע יותר של מיזנטרופיה וחמלה, סרקזם והומניות. וודי הוא איש קשה, אלים אפילו, ובלבולו הנוכחי אינו הופך אותו לאדם נוח יותר. לכן מרכז ההזדהות של הדרמה הוא דיוויד שמנסה להיות בן טוב. החברה שלו בדיוק עזבה אותו בטענה שחייו והזוגיות שלהם לא מתקדמים לשום מקום, והמסע חסר התוחלת נראה בתחילה כהמשך של אותם חיים סתמיים. אבל מפגשים עם אנשים שהכירו את אביו כשהיה צעיר יותר, משנים במעט את נקודת המבט של וויל ושל הצופים. אין כאן קונפליקטים כבירים ותובנות עמוקות, אלא הרהור עדין ומלא הומור על משוגות בני האדם (קטנוניות, תחרותיות, טיפשות וכיוצא באלה), וגם על רגעים של נדיבות אנושית. הסצנה שבה האב ובנו סוף סוף מגיעים ליעדם יפה במיוחד.

אף יותר מאשר בסרטיו הקודמים, פיין מלהק אנשים שנראים ונשמעים רגילים (רבים מתפקידי המשנה מגולמים על ידי אנשים חסרי ניסיון משחק), מה שמעניק לסרט מידה של אותנטיות נדירה בקולנוע האמריקאי. חלק מהסצנות מועמדות כמו צילומי סטילס, מה שמקנה להן ממד קומי ואיקוני גם יחד, והצילום בשחור לבן תורם לחזות הקרתנית, החורפית והמוזנחת של נופי צפון מערב ארצות הברית.

השורה התחתונה: שילוב מרגש של עוקצנות והומניות מניב פנינה קולנועית