חצי חינם

ואז, באמצע הנשיקה הראשונה, ביאטריס אומרת לפור: "אני לא רוצה להתקדם מהר מדי". פור (ת'יאו ג'יימס) נסוג מייד בהבנה מלאה ולא לוחץ (אולי מחשש שיחטוף התקף לב – אותו ת'או ג'יימס גילם את התורכי המפתה ב"אחוזת דאונטון" ששכנע את מרי לתת לו להיכנס בדלת האחורית כדי לשמר את בתוליה). אם זה לא היה ברור עד כה, הרגע הזה מבהיר בדיוק למי הסרט מיועד. זהו מסר מעצים ומשחרר למיליוני הנערות שהפכו את "מפוצלים" ללהיט קופתי. הבעיה היא שהמסר החינוכי החשוב הזה נשתל באופן צורם בלב מה שמתיימר להיות פנטזיה דיסטופית.

למדף הספרים של בנות הנעורים שכבר קראו את "משחקי הרעב" של סוזן קולינס ואת "גוף מארח" של סטפני מאייר הצטרפה ב־2011 הטרילוגיה "מפוצלים" מאת ורוניקה רוס. גם רוס מדמיינת עולם פוסט־אפוקליפטי שיש בו ריבוד חברתי דכאני, ומספרת על נערה יוצאת דופן שמסרבת להיכנע לתכתיבים ומטלטלת את המערכת. כן, כן, גם כאן זו מין אלגוריה על התבגרות (כמו "דמדומים" ו"באפי ציידת הערפדים"), אבל נקודת המוצא המטופשת מכשילה את הסרט.

ניצולי המלחמה שהחריבה את העולם מכונסים בשיקגו החבולה ומחולקים לחמישה פלגים על פי נטיותיהם הטבעיות. החלוקה, כך מסבירים לנו, נהגתה על ידי חכמי העדה ונועדה למנוע מלחמות. האינטליגנטים, השייכים לפלג "אוריינות", הם המדענים; השלווים מפלג "ידידות" מגדלים ירקות; האמיצים מופקדים על שמירת החוק והסדר; בעלי הנטייה להקרבה עצמית מרכיבים את הממשל ולא ממש הבנתי מה עושים הכנים (חוץ מלומר אמת), ואיך אפשר להיות ידידים בלי להיות כנים, ולמה מישהו חשב שזה רעיון טוב להפריד את האינטליגנציה מחוסר אנוכיות. החלוקה המלאכותית, שמצמצמת אנשים לתכונת אופי אחת, אינה מייצגת שום מערך אנושי או חברתי הגיוני, אפילו לא כמטפורה. בכל אופן, בהגיעם לגיל 16, כל נערה ונער עוברים מבחן שמגדיר לאיזה פלג הם שייכים, ורק ביאטריס – שמאובחנת כבעלת יותר מתכונה אחת ולכן "מפוצלת" – נאלצת להצפין את כישוריה המגוונים כשהיא בוחרת להצטרף אל האמיצים. רוב הסרט מוקדש לטירונות של האמיצים החדשים, שבמהלכה ביאטריס מתאהבת במדריך היפה וביחד הם צריכים לסכל מזימה של האינטליגנטים האנוכיים.

זה אחלה שלסרט יש גיבורה ששוברת את הכללים ומצילה את מה שנשאר מהעולם, וזה אחלה שגם אימא שלה (אשלי ג'אד) היא אחלה, ושאפילו המנהיגה הזדונית היא אישה (קייט ווינסלט בהופעה חסרת צבע). זה גם חיובי שהגיבורה פחות יפיופה מהחתיך ההורס שלצדה. חבל רק שהסרט כל כך בינוני וחסר דמיון. הסיפור המשובט אינו טומן הפתעות של ממש, ואילו את ג'ניפר לורנס אי אפשר לשבט. שיילין וודלי (כוכבת הסדרה "סודות ההתבגרות") הייתה מרשימה ב"היורשים" של אלכסנדר פיין, אבל כאן היא לא מעניינת במיוחד ועמיתיה לאימונים הם סטריאוטיפים שדופים (הגנים המשובחים של זואי קרביץ מבוזבזים בתפקיד החברה המפולפלת). ברור ששיקגו – העיר הכי יפה באמריקה – אינה נראית כאן במיטבה, אבל גם ההרס לא ממש פוטוגני, והתלבושות האחידות של חברי הפלגים השונים תורמות למראה הסתמי הכללי. הסצנה היחידה שהותירה רושם כלשהו היא מבחן האופי שבו ביאטריס מתפצלת. אבל כשניל בורגר מצליח לפקשש אפילו את עורק האדרנלין של גלישה במהירות שיא על כבל מתוח במרומי העיר, הוא מבסס את מעמדו כבמאי חסר אופי, שאותו רכש בסרטים "אמן האשליות" ו"ללא גבולות".

השורה התחתונה: הבינוניות שולטטטת!!!