הילד ההוא

אם מישהו היה אומר לתיכוניסט יהודה אטלס שיום אחד הוא יתרגם מחדש את "הקומדיה האנושית" של וויליאם סרויאן, זה בטח היה נשמע לו סביר בערך כמו שיפריטו את הקיבוץ. אבל ההצעה לתרגום בכל זאת הגיעה והוא קפץ בשמחה על ההזדמנות. בגיל 77 אטלס זוכר עדיין את חוויית הקריאה הראשונה שלו ב"הקומדיה האנושית" כנער, את המשפטים האהובים עליו ואת הסצנות מכמירות הלב שגרמו לו לבכות מצער, מהתרגשות או מיופי. מעטים הם האנשים בני דורו של אטלס שאינם מכירים את בני משפחת מקולי ואת תושבי העיירה איתקה בקליפורניה. הומר מקולי בן ה־14 עובד כשליח במברקה על מנת לפרנס את משפחתו לאחר מות האב וגיוסו של הבן הבכור לצבא. בטיסה על אופניו משליחות לשליחות הוא פורש בפני הקורא את אמריקה הישנה והפשוטה ומכיר לו את תושביה טובי הלב של העיירה הקטנה שחיים בצל בשורות האיוב שמגיעות מהחזית, אך אינם מוותרים לרגע על התקווה.

הקלאסיקה של סרויאן התפרסמה בשנת 1943 ובזריזות לא אופיינית תורגמה לעברית לראשונה כשנתיים לאחר מכן. במשך כמה עשורים החזיק התרגום של יצחק עברי, אולם כגורלן של רבות מיצירות המופת שתורגמו בעבר גם "הקומדיה" הוכנעה בידי השפה המליצית והספר נשכח לשנים רבות. בימים אלה יוצא לאור תרגומו החדש של אטלס במסגרת סדרת "הרפתקה", מבית ההוצאות אוקיינוס ומודן, שבה סופרים חוזרים אל הספרים שאהבו כילדים ומתרגמים אותם מחדש. כשאטלס ניגש למלאכת התרגום הוא גילה שלא רק השפה היא שהשתנתה עם השנים אלא גם הסופר עצמו וכי המהדורה המאוחרת שסרויאן הוציא בשנות ה־60 שונה מאוד מהספר שהפנט אותו כנער.

יהודה אטלס. צילום: יולי גורדינסקי

"בזמן שיצא הספר סרויאן כבר נחשב לאחד מגדולי הסופרים של אמריקה", מספר אטלס, "אבל הוא היה איש מאוד לא נעים ובמשך שנים היה מסוכסך עם תעשיות הספרים והקולנוע. בשלב מסוים התחילו לבקר את 'הקומדיה האנושית' על כך שהספר רגשני מדי וכינו את סרויאן רגשן ואידיאליסט. גם אצלו חל שינוי משמעותי בשנים שעברו מאז כתיבת הספר: הוא חדל להאמין באמריקה, בכנסייה ובערכי אנוש באופן כללי. סרויאן המאוחר יותר היה אדם הרבה פחות הומני ממה שהיה כשכתב את 'הקומדיה האנושית' ולכן ב־66', כשיצאה הוצאה נוספת, הוא עשה תיקונים. אני התחלתי לתרגם על פי המהדורה הראשונה וכשהגעתי לעמוד 200 צץ לי חשד פתאום שאולי סרויאן עצמו עשה שינויים בטקסט שלו במהדורות המאוחרות. לאחר בירורים רבים הסתבר לי שהוא אכן עשה שינויים וכשהתחלתי לקרוא את המהדורה המאוחרת חשכו עיניי – הוא הוריד את הקטעים שהכי אהבתי בנערותי. הוא פשוט השמיט מהספר סצנות שעד היום מעלות לי דמעות בעיניים. כשגיליתי זאת פניתי לעורכים בהוצאה וביקשתי מהם רשות לעשות בתרגום כראות עיניי ולתרגם כפי שאני מוצא לנכון. וכך עשיתי. כשתרגמתי את זה הרגשתי שאני עושה מלאכת קודש".

יש אמת מאחורי הביקורת על האידיאליזם והסנטימנטליזם של הספר. בכל זאת מדובר על מקום שהאנשים בו טובי לב בצורה מרחיקת לכת כשהעולם סביבם בוער. 

"יכול מאוד להיות שהביקורת הזו מוצדקת אבל השאלה האמיתית היא מה הספר עושה לנו. אני זוכר את עצמי כנער קורא את זה ומרגיש כאילו אני מתחבר אל האנשים בעולם, אל הטוב שבעולם, אל זה שכולנו אחים ולכולנו גורל משותף ושמחות ועצב ומוות וחיים. הרגשתי שהמשפחה הזו היא משפחת כל־אדם. זו המשפחה שדרכה אתה לומד מהי הדרך הטובה לחיות בה. הדבר הנפלא הוא שהספר מפיח תקווה אפילו כשקוראים אותו היום. נכון שהוא מהלל את אמריקה והיום אנחנו כבר יודעים על אמריקה הזו דברים איומים, אבל עדיין כשקוראים אותו מבינים שאחווה, הבנה ואמפתיה הן דברים אפשריים".

יהודה אטלס. צילום: יולי גורדינסקי

אתה טוען ש"הקומדיה האנושית" הוא ספר למבוגרים אבל בכל זאת הוא יצא בסדרה של קלאסיקות נוער. עבור מי הרגשת שאתה מתרגם?

"הרגשתי שאני מתרגם לכולם – למבוגרים ולנוער. רוב ספרי הילדים הטובים הם לא ספרי ילדים בכלל: 'הרוח בערבי הנחל' ו'הרפתקאותיו של האקלברי פין' הם לא ספרי ילדים. אבל ילדים מאמצים כמה סוגי ספרים: כאלה שיש בהם סיפור על ילדות, כאלה שיש בהם בעלי חיים וכאלה שיש בהם הומור. כיוון שב'הקומדיה האנושית' מתוארת ילדות בצורה אותנטית מאוד, ילדים או נוער יכולים לאמץ את הספר הזה. אבל איפה יש היום ילדים שקוראים? אנחנו חיים בחברת המונים ואם אתה רוצה שיראו אותך אתה חייב לבלוט במשהו. אם אתה קורא ספרים זה לא נותן לך שום מניה חברתית כי זו פעולה חרישית ואינטימית".

מה ההפסד הכי גדול של ילדים ונוער שלא קוראים?

"יש ספרים שאם לא תקרא אותם לא תפסיד שום דבר, אבל אם לא תקרא את אריך קסטנר יש לך לא רק חור בהשכלה, אלא חור בהומניות. שואלים היום למה לקרוא ספרים אם יש כל כך הרבה ערוצי מידע. אין עוד מדיום כמו ספרים שדרכו אפשר לצאת למסע ארוך אל נפש האדם".

"הקומדיה האנושית", ויליאם סרויאן, מאנגלית: יהודה אטלס, אוקיינוס ומודן, 225 עמ'