שנת הדרקון

אין לי בעיה עקרונית עם מסעדות יקרות, ואפילו יקרות מאוד. אכלתי בימי חיי במסעדות יקרות בהרבה מטופולופומפו, כאלה שיצאתי מהן מרחף על ענן של אושר וכאלה שיצאתי מהן קבור תחת ענן של עושק. העולם, למרבה הצער, מלא במוצרים שאינם שווים לכל נפש ואין סיבה שמסעדות יהיו יוצאות דופן. למרות מה שכבר נכתב ופורסם על המסעדה החדשה של אבי קונפורטי שהצטרפה לחברתה צפרה במתחם חסר החן שבעבר האיילון, הבטחתי לעצמי לנסות ולהתרכז בחוויה עצמה ולא בתג המחיר. אבל מה לעשות? אני רק בן אדם, עם חולשות לרוב, ונכשלתי כישלון חרוץ. פשוט אי אפשר להתחמק מהעננה הפיננסית הסמיכה שאופפת את המסעדה הזאת. אם לקונפורטי יש טענות על כך (ואני כלל לא בטוח שיש לו), הוא יכול להאשים רק את עצמו. מי שמתפאר בכך שהמסעדה שהקים עלתה יותר מכל מסעדה בתולדותינו (12,000,000), מי שממתג אותה כמסעדת יוקרה ומתמחר פריטים רבים בתפריט לפי משקל או גודל, וכך מעסיק את הסועד התמים בחישובים מתמטיים, שלא יתפלא שהבאז שנוצר סביבו הוא יותר מתחום שוק ההון מאשר מתחום שוק האוכל.

טופולופומפו היא מסעדה יפה מאוד, מעוצבת במקצועיות ובטעם כדי לשמש תפאורה למטבח שבחר את האש כמוטיב מרכזי ואת אסיה – איך לא? – כמקור השראה. האקוסטיקה סבירה, תמהיל של המולת סועדים ומוזיקת לאונג', והאביזרים נבחרו בקפידה. אציין לשבח את כלי האוכל היפים והמקוריים, ולגנאי את הבחירה התמוהה במפיות נייר.

והתפריט? התפריט קשה לפיענוח. ברגע הראשון לא ברור איך הארוחה צריכה להתנהל וכך נוצרת איזו תלות במלצרים שאמורים להוציא אותך בשלום ממבוכי האש. התהליך מסורבל ומלווה באי נוחות קלה שנובעת מכך שהמלצרים מתודרכים להצביע על מנה אחת בתפריט – סאאם טליה – כמוקד טבעי של הארוחה שתזמין. במקרה, או שלא במקרה, זו גם המנה היקרה ביותר (כשלעצמו מעשה לא מקובל וחסר קלאסה בכל מסעדה, מחומוסייה שכונתית ועד שלושה כוכבי מישלן), כך שאם החלטת שמנה במחיר 750־1,000 ש"ח זה קצת גדול עליך, אתה עלול להרגיש שזה כמובן "בסדר גמור", אבל אתה כנראה מחמיץ את העיקר. אופס, שוב דיברנו על כסף.

מעולם ה"אש הקרה" (?) שבתפריט קיבלנו מנה רעננה וטעימה של כרובית מושחרת עם אורז פריך, בצלים, נענע וויניגרט צ'ילי וליים, ומנה של ביף סשימי נהדר עם פטריות זהב, מיני עלעלים ורוטב חמוץ ועוקצני. הזמנו גם שתי מנות קטנות חמות: עלים וייטנאמיים במילוי בשר בקר קצוץ ובליווי מטבל מפתיע על בסיס שום פריך בשמן וכן שה־זו־רה, גלילים פריכים ממולאים בפרגית קצוצה ובננות בוסר בהגשה הקלאסית עם עלי חסה ורוטב נוק צ'אם תפוחים מדויק מאוד. השילוב של דרגות הפריכות השונות והטעמים ההרמוניים סיפק רגעי עונג צרוף לשלושה מהמסובים. הרביעי, לא עלינו, היה צמחוני. באופן מוזר, במסעדה הזו שמטבחה מתפרש על פני היבשת הכי ידידותית לצמחונות, יש מבחר זעום של מנות המתאימות למחרימי מזון מהחי. מנה של דלעת בסגנון טאמילי מלווה בדאל עדשים שחורות ורוטב תירס פיקנטי לא עוררה התלהבות רבה אצל הצמחוני.

המשכנו במנה וייטנאמית של חזיר צלוי בקרמל עשב לימון, קציצות משופדות, אטריות אורז, מיני ירקות חיים ועלי תבלין, פפאיה כבושה, בוטנים ושום. כל זה מגיע בחלקים להרכבה עצמית שמערבבים עם רוטב נוק צ'אם. התוצאה, במלוא הכנות, לא בולטת בייחודה בהשוואה למנות של אטריות שפוגשים במסעדות אסייתיות אחרות. ולבסוף, מנה שאהבתי מאוד, אף שהייתי בדעת מיעוט בשולחן, תבשיל קארי חצילים פקיסטני חריף עם נתחי עגל חלב ולחמנייה בהשראה הודית שמתאימה היטב למרקם הקרמי של החצילים.

שלושת הקינוחים שטעמנו מצביעים על מחלקת קונדיטוריה ברמת ביצוע גבוהה מאוד ופוטנציאל להפוך למוקד משיכה בזכות עצמו. במבט לאחור, הייתה לנו חוויה מהנה בטופולופומפו. באופן אירוני, זו מסעדה שרק הרף היומרני שהיא עצמה הציבה הוא בעוכריה. המלל המתרברב של מסע יחסי הציבור, התפאורה הראוותנית ואסטרטגיית השיווק הנובורישית בסגנון "מה שיותר יקר יותר טוב" לא באמת יוצרים מציאות של מסעדת עילית, אלא בעיקר פער ציפיות. אם תרצו, מסעדה טופולופומפוזית.

למסעדת טופולופומפו

איכות האוכל – 8

אווירה ועיצוב – 9

שירות – 8

תמורה לכסף – 5

סך הכל: 7

החשבון

ירקות כבושים – 15 ש"ח OTH

מלפפון סיני – 25 ש"ח OTH

כרובית מושחרת – 38 ש"ח

ביף סשימי – 68 ש"ח

שה זו רה – 60 ש"ח

בו לה לוט – 58 ש"ח

דלעת תבלינים – 95 ש"ח

הנוי חזיר זוגי – 250 ש"ח

קארי חצילים – 110 ש"ח

תותי מלאך – 58 ש"ח OTH

טארט בננות – 48 ש"ח OTH

שוקולד מאסאלה – 48 ש"ח OTH

4 צ'אי מסאלה – 80 ש"ח OTH

1 פרייה – 29 ש"ח

1 מים – 14 ש"ח

דמי חליצה – 68 ש"ח

סה"כ – 790 ש"ח