לא שעיר, לעזאזל: איך נפלטתי ממעגל הגברים המזוקנים

שבועיים אחרי שהבנתי שסוף סוף יש לי זקן גם בלי שמישהו יצטרך לתאר אותי ולצייר קלסתרונים בתור "מישהו עם זקן", הזנחה של חצי שנה ירדה לטמיון – מכונת התספורת עברה לי על הפרצוף כשהיא על המספר הלא נכון, ומה שנשאר לי הוא זיפים ארוכים במיוחד. זקן זה לא.

בשבוע שבו אני חי עם זיפים ארוכים במיוחד, שלדעתי הם ממש לא זקן, הפכתי לאדם עצוב יותר. לא עצוב יותר מהרגיל כי זה עניין יחסי, אלא עצוב באופן אבסולוטי. קודם כל – קר לי. לכל הרוחות, כמה קר לי. מתברר ששער פנים הוא לא רק מגננה פסיכולוגית אלא גם חיצונית. חוץ מזה מאכזב אותי להתבונן במראה או לעשות צילומי סלפי. נולדתי מחדש, אבל בגרסה מעפנה.

שלא כמו כושר למשל, שהוא סוג טיפוח גוף שדורש זמן, השקעה ולא מעט מאמץ, גידול זקן הוא פסיבי, לכן זה כל כך כיף. אפשר לעשות את זה בלי לעשות כלום ובמקביל לעשות כל דבר אחר – לישון, לאכול, לעשן, לצפות בטלוויזיה או לרקוד. מה אני עושה מחר? מגדל זקן! גם אם אני עייף או לא בא לי, הזקן ממשיך לגדול.

חיפשתי בטוויטר את המשפט "בטעות גילחתי את הזקן" (באנגלית) כדי לוודא שאני לא רכיכה – גברים הרבה יותר גבריים ממני (לחלקם יש קוביות בבטן ותמונות פרופיל בלי חולצה. אני לא מכיר אנשים כאלה במציאות) זעקו כאילו רצחו להם את המשפחה מול העיניים, עם הצפה של אימוג'י בוכה, איומים בהסתגרות בבית וצניחה חופשית של הביטחון העצמי.

בתקופה האחרונה הייתי חלק ממעגל מתרחב של גברים מזוקנים. זה נגמר, אני לא מרגיש שייך ונפלטתי החוצה. קצת חוסר תשומת לב אחרי אינספור לחצים שהגיעו מבת זוגי על הצורך לקצץ, ונזרקתי כמה חודשים אחורה. בעולם המונחים שלי זה לפחות תקופת האבן, אלא שבתקופת האבן לכל הגברים היה זקן.

היה לי זקן יפה ועכשיו כבר לא. אני רוצה אותו ואין לי כוונה לעשות שום דבר בקשר זה. רק ככה הוא יחזור.