מדרגות לגן עדן במזרח התיכון

*
אולי נעשה לנו מפגש הסטייק? כי אלחנדרו הוא יותר פנוי, ואלברטו בכלל יש לו זמן, אז אולי נעשה פגישה במפגש הסטייק. חורחה, מה אתה אומר? (שלושה גברים מבוגרים מזיעים על ספסל בשדירה. ויש את תשובתו של חורחה:)

*
שם שלי חנן עכשיו! (חורחה)

*
"אתה גיטריסט?" שאלתי אותו בהתרגשות.
"כן," ענה בענווה.
"אז תעשה לי סטרוויי!"
"מה?" העמיד פנים כאילו הוא לא מבין.
"סטרווי, נו," אמרתי, "סטרוויי טו הבן!" שזאת הדרישה הכי בסיסית מגיטריסט, לא? אין לי ציפיות מי יודע מה מגברים  אבל אם אני יוצאת עם מדביר, אני מבקשת שיהרוג לי ג'וק. אם אני יוצאת עם פוליטיקאי, אני מצפה שיגיד לי שצריך לחון את אלאור אזריה אבל גם לשמור על ערכי צה"ל. ואם אני יוצאת עם שפן סלע, אני מצפה שיאכל גזר סלע. אמרתי אם, לא בהכרח שזה קרה (רונית כרמלי, רווקה. ויש המשך:)

*
אמר: "אה… אולי משהו אחר?"
"לא, נו," אמרתי והתחלתי לזמזם לו את הריף הכי מפורסם בעולם.
"לא! תפסיקי מיד!" זעק. "אני סובל מתסמונת נדירה: ברגע שאני שומע סטרווי, קורה לי משהו במוח, ואני משתגע ומתחיל לירות בכל מי שמסביבי."
"רגע," אמרתי, "אתה גיטריסט. למה יש עליך נשק?"
"הגיטרה זה רק תחביב," אמר. "במקצועי אני מאבטח בשגרירות ישראל בירדן. למה?" (ויש המשך מפתיע:)

*
"די!" אמרתי. "בגלל זה היתה כל המהומה? הנגר הירדני ההוא זימזם סטרווי?"
"לא," הוא אמר. "זה שיריתי עשרה כדורים? באחד שתקף אותי עם מברג? תוך כדי שאני מחסל גם את הרופא שניסה להפריד? זה כי אני מקצוען."
"אה," אמרתי. "אבל בכל זאת, להעסיק אחד עם הבעיה שלך בתור מאבטח עם נשק…"
"נו, למה את חושבת שמו אותי בירדן?" אמר. "ערבים. מה הסיכוי שהם מכירים סטרווי?" (ועדיין, משהו הטריד אותי:)

*
"עדיין, משהו מטריד אותי," אמרתי.
"זה לא מפריע לי בתפקוד המיני!"
"לא, לא זה –"
"גם לא בתפקוד הרגשי. אם אני מרגיש צורך לרגש, אני מנגן את הפתיחה של "ליילה" של אריק קלפטון. שאגב, סובל ממחלה דומה. זאת הסיבה שהוא ירה בשריף."
"שנים תהיתי," אמרתי. "אבל לא, לא זה – "
"אני לא גיי. זה נתניהו חיבק אותי!"
"תקשיב, נו: למה שלא תהיה גיטריסט שמנגן דברים אחרים?"
הוא השפיל מבט. "את יודעת מה זה להיות גיטריסט מקצועי ולא להיות מסוגל לנגן סטרווי?"
"חשבתי שהמקצוע שלך זה לאבטח את השגרירות בירדן."
"ולמה זה, את חושבת?"
"כי אתה טוב בזה? שכח ששאלתי," אמרתי מיד (ויש סיום מטלטל:)

*
הוא התחיל לבכות. ואז לקח את הגיטרה, ואמר: "אני בדיחה, הגיע הזמן לגמור עם זה. אני מציע שתתרחקי." והתחיל לנגן. החזיק מעמד חצי דקה, ואז שלף אקדח והתחיל לירות. אבל הוצאתי לו את הכדורים, אז הוא לחץ על ההדק ולחץ ולחץ, עד שהתעייפה לו האצבע. ואז נרגע, וסיים את הסטרווי. לא היה מאושר ממנו.
"פאק!" אמר, "אם רק הייתי יודע שכל מה שצריך, זה לא להסתובב עם אקדח טעון!"
"אז אולי הרופא הירדני ההוא היה עדיין חי?"
"לא," הוא אמר, "אמרתי לך, אין קשר." (ולסיום, יש תהיה תרבותית חשובה מאין כמוה:)

*
עכשיו, שמהומות הר הבית מאחורינו, מי יגיד מגנומטר שלוש פעמים בשעה? (האיש שאחראי שמלים חשובות לא ילכו לאיבוד. יש לו מלא. רק אתמול בישר בשמחה לכל חברי הפייסבוק שלו: "פישתנתי באנפילאות של פוזמק העור!")