החולמים: ריף כהן

לפני ארבע שנים חלמתי חלום שמלווה אותי עד היום. בחלום אני רואה ילדה הולכת על חומה דקה. אני ניגשת אליה, מסתכלת לה בעיניים, אומרת לה שאני אוהבת אותה ואנחנו מתחבקות. אני לוקחת אותה לרופאה שאומרת שזו לא היא שצריך לטפל בה, אלא אני. לרופאה היה שיער קצר ועוזר הודי. שניהם הרימו אותי באוויר ולחצו עליי כאילו הייתי אייפון. לרגע לא היה לי ברור באיזה עידן אני, אם בעבר העתיק או בעתיד הרחוק.

איור: גפן רפאלי

אחר כך ראינו פנטומימאי שעיניו נפתחות ונסגרות בעוצמה ולידו עציץ חמנייה שגם הוא נפתח ונסגר בדרמטיות. הפנטומימאי המליץ לי לקרוא את הספר ״המסכה״. ואז הרופאה עשתה לי סוג של היפנוזה ונרדמתי עמוקות. אני זוכרת שניסיתי להתעורר בחלום אך הרגשתי שזה חזק ממני, ושקעתי לחלום נוסף שבו אני נלחמת עם לוחמים אסייתים בחרבות ואין בי פחד כי הכל וירטואלי ואי אפשר למות. אני מרחפת מעל עלים יבשים, תהומות וצוקים ומטפסת בדילוג על עצים.

[tmwdfpad]כשהתעוררתי במכה מהחלום הזה הזעתי ממש. הבטתי בחדר שבו הייתי וחלפה בי תובנה מפלחת – הכל וירטואלי, גם החיים וגם המוות, ואין ממה לפחד. עד היום, כשאני נזכרת בזה עוברת בי צמרמורת. אני חושבת שזו הייתה תובנה שריפאה אותי מפחדים שהיו לי.