מסיבת בנות: מה מרחיק נשים ממעורבות בחיי הלילה של תל אביב?

נרקיס טפלר – די.ג'יי, מפיקה וכותבת, אחת ממארגני הליין של ימי חמישי במועדון ברקפסט – החליטה בשבוע שעבר לכוון זרקור אל עבר הפיל הגברי שעל הבר: "כמה מועדונים בתל אביב נמצאים בבעלותן של נשים?", היא תהתה בקול דיגיטלי רם, כלומר העלתה סטטוס בפייסבוק.

חיי הלילה תופסים נתח גדול מחייה של טפלר – בתפקידי הפקה, על עמדת הדי.ג'יי וכבליינית. "אני נמצאת לרוב בברקפסט, אבל עושה את הסיבוב הרגיל: בוטלג, בלוק, דלי, בית אריאלה (הבר של אריאלה לנדה, לשעבר בעלת הג'ואיש פרינסס – י"ע), מנזר, בוקסה", היא אומרת.

מה העלה אצלך את התהייה שפרסמת בפייסבוק על מספר המועדונים בעיר שנמצאים בבעלות נשית?

"התהייה תמיד קיימת מבחינתי, גם לגבי מסיבה שלא מנגנת בה אף בחורה אף שלא חסרות כאן די.ג'ייאיות מכל מיני סוגים, וגם לגבי תוכנית רדיו שמרואיינים בה רק גברים. אני חושבת שתמיד צריך לעשות אקסטרה מאמץ ולמצוא את הנשים שכן מתאימות לנושא האירוע ולשאוף לשוויון עד כמה שאפשר. מובן שרק בזכות ולא בחסד.

"יש כמה נשים בביזנס, מעט מאוד. יש המון סיבות לכך. הכסף, נכון להיום, עדיין נמצא ברובו אצל גברים. המצב הזה קיים בכל התחומים. מהצד שלי, כאישה, אני יודעת שאני צריכה ליזום יותר, שאני חייבת להיות מעורבת במה שקורה בעיר הזו. עדיין לא רגילים כאן מספיק לנשים חזקות, לא כולם הפנימו שהמוח היום יותר חזק משרירי הידיים. מישהי צריכה להיות זו שמפלסת את הדרך, בעיקר מי שהכוח נמצא, באופן יחסי, בידיים שלה".

מה החשיבות בעינייך לכך שמקום יהיה בבעלות של אישה? יש הבדל בין מקום בילוי שנמצא בבעלות גברית לכזה שנמצא בבעלות של אישה, בעיצוב, בקונספט, באוכלוסייה שמגיעה או באווירה שנוצרת?

"אני לא רוצה להיכנס להבדלי חשיבה בין גברים לנשים כי אני לא רוצה להפוך את הדיון לסטריאוטיפי. בעיקרון, רוב הנכסים נשלטים בידי גברים. לא חשוב אילו נכסים. ברגע שהמצב הוא כזה – גבר שמחפש שותפים, יחפש שותפים גברים, מכל מיני סיבות. אני מאמינה שצריך לשאוף לצאת מהלופ הזה".

למרות הדימוי הגברי של התחום, קשה לומר שלנשות העיר אין נוכחות בחיי הלילה. עם הדמויות הבולטות אפשר למנות את שי פניני (שותפה במועדון הבלוק), אריאלה לנדה, אילנה ברונשטיין (שותפה באנה לולו), אתי מרק (החתול והכלב), ויש מקומות נוספים בבעלות נשית חלקית כמו כולי עלמא ומועדון התחת.

את הבר שפגט ואת מועדון המיני קלאב השכן מנהלת, לצד שני שותפים, יעל גל. גל היא עורכת דין במקצועה, והיא לא החלה את דרכה בסצנה כדי.ג'יי או כמפיקה. "מבחינתי זה מקום מפגש חברתי. הקמתי את שפגט לפני כמעט ארבע שנים, כי אני והשותפים שלי הרגשנו שחסר מקום כזה. היה לנו חשוב שזה יהיה מקום שיתאים גם לבנים וגם לבנות, שזה יהיה גם סתם מקום לבוא ולשתות בירה או לרקוד בלי שזה ירגיש כמו מועדון גייז טיפוסי".

בתחילת הדרך הרגישה גל שמתייחסים אליה פחות ברצינות משותפיה האחרים. "לקח לי זמן להילחם על המקום שלי. אומרים שאישה צריכה להתאמץ יותר כדי להגיע למקום של גבר, והרגשתי שזה אכן כך, בייחוד במקומות שהם באופן מסורתי יותר 'גבריים'. בפגישה עם הקבלנים על איך המקום ייראה יכול להיזרק משפט כמו 'חמודה, תני לנו לנהל את זה', ובזמן השיפוץ, כשישבנו בפגישות עם שמונה אנשים ואני הייתי האישה היחידה, הרגשתי שקופה, כי הדעה שלי בטח לא מספיק טובה. יכול להיות שהרבה מזה היה בראש שלי. היום אני כבר לא מרגישה ככה".

מועדון הברקפסט. צילום: אורן זיו

שלא כמו טפלר, גל דווקא רוצה להתעכב על ההבדל בין מקומות בבעלות נשים למקומות בבעלות גברים.

"אני רואה הבדל ממשי. נשים הן חצי מהאוכלוסייה, ואף שהצרכים של נשים וגברים בבילוי הם לא בהכרח שונים, אני בהחלט מנסה לחשוב כל הזמן מה לסביות רוצות, מתי מסר פרסומי עלול לפגוע. אם יש ספקים שלא מביאים זאת בחשבון, אנחנו בפירוש לא נעבוד איתם. אני לא בהכרח רואה נשים כטובות יותר, אבל עצם היותי אישה זה מספיק בפני עצמו. גם בעיצוב יש זווית שנשים רואות, דקויות קטנות שהגברים לא יחשבו עליהן, אפילו אם זה המיקום של האסלה בשירותים".

חשיבות נוספת שאפשר למצוא בניהול נשי של מועדונים היא מניעה של היווצרות מועדון סגור של גברים בפני תקליטניות. לגל חשוב לשלב נשים בצוות העובדים במקום וכן על העמדה: "חשוב לי שהכל ייעשה מתוך גישה פמיניסטית ושוויונית. זה עולם כל כך גברי, ולפחות בתחילת הדרך הרגשתי שיש יחס קצת מזלזל כלפי אישה שמנסה להשתלב בו. יש ברמה מסוימת סיסטרהוד בין הנשים שבתחום, אני לא מרגישה תחרות איתן".

לא הכל נחמד ומעצים בחיי הלילה, וגם כשכבר הפכת לשותפה במקום בילוי אין זה מבטיח שתרגישי שמצאת את מקומך. "הקושי שלי שם כאישה התבטא בעיקר מול לקוחות מפוקפקים ובגבול בין נוכחות ביזארית להטרדה מינית", מספרת תמר רפאל, שותפה לשעבר בבר קורדרוי. "הבר היה מקום של שעות מאוחרות מאוד שאכלס את השיכורים של סוף הלילה, ומולם לא הייתה לי שום יכולת לשדר סמכות כבעלת הבית. לא הייתי שם לבד, ובחוויה שלי הייתי שותפה מאוד משנית, וההתמודדויות הקשות נחסכו ממני. רן אורן המייסד וגלעד אורן, שהפך להיות בן זוגי, התמודדו עם הלקוחות הקשים ועם הביורוקרטיה המתנכלת. אני השקעתי רק כסף ונוכחות. בשום שלב בחיים שלי לא דמיינתי את עצמי נכנסת לשותפות בפאב, ולא בשום עסק למען האמת, אבל הקורדרוי היה מקום שהייתי מחוברת אליו אישית. להיות בעלים של מועדון או של פאב בעיר זה קשה נורא עוד לפני שמוסיפים על זה הבחנות מגדריות. קשה להרוויח בתחום הזה, וקשה עוד יותר לנהל חיים נורמטיביים לצד העיסוק בתחום הזה. אבל יש כל כך הרבה פערים מגדריים ברורים שמייצרים את הסטטיסטיקה הזאת. אפשר לדבר על סטטיסטיקה של נשים בעולם העסקים באופן כללי, ואפשר לבדוק כמה נשים בכלל יוצאות לבד לפאב לעומת גברים. בקורדרוי היו לפחות 20 גברים שהיו באים בקביעות לשבת על הבר לבד ומקסימום חמש נשים. אני ממש פוחדת להגיד את המובן מאליו, כי הרי ברור שמדובר במרחב גברי שנשים מרגישות בו מלכתחילה כמו אורחות".