נוסטלגיה בצד: איך שורדים בעלי העסקים הקטנים של תל אביב?

כבר כמה עשורים ששמואל מתצפת מחנות כלי הבית שלו על העוברים והשבים ברחוב זבולון. הוא צופה בתושבים הוותיקים של השכונה מתחלפים בצעירים שמתחו את גבולות פלורנטין לכיוון צפון. החנויות של מכריו הופכות למסעדות יאפיות במקרה הטוב ולמחסנים נטושים שאיש אינו שוכר במקרה הטוב פחות. מעל הקופה (הידנית, אולדסקול) הוא מציג לראווה גזירי עיתון הנושאים את דמויותיהם של ז'בוטינסקי, בגין והרמטכ"ל ה־20, בני גנץ. גנץ אמנם יצא לאזרחות בפברואר, אך נוכחותו עדיין מחברת את החלל לעשור השני של המילניום. "אני כבר מבוגר, צולע קצת, ואין לי מה לעשות חוץ מזה", מספר שמואל במבטא פרסי ומציע לי להתכבד בצימוקים. "לפעמים עוברים פה צעירים ברחוב, אני מנופף להם לשלום והם ממשיכים ללכת, לא עונים".

הדגים של ויקטור (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

אף שצרת רבים היא העגומה שבנחמות, יש לא מעט כמו שמואל בעיר: בתל אביב פזורות עשרות חנויות המוחזקות בדמי מפתח. אלו מזמן הפסיקו להניב רווח, אך מספקות לבעליהם המזדקנים סיבה טובה דיה לקום בבוקר. "פעם היה פה אזור סיטונאי, מלא חיים", מספר צבי לוין, המתעקש להשאיר בחיים את בית הטקסטיל של אמו ברחוב הקישון. "ברחובות זבולון ודה פיג'וטו היו סיטונאים של מזון, עד שנהייתה שם בעיה של חניה. ברחובות אחרים היו עושים קונפקציה. עם היבוא הסיני והרשתות הגדולות – הכל נעלם".

שמואל וצבי, וכן שבתאי המוכר מחזיקי מפתחות בסיטונאות ואליעזר – משחיז סכינים הפועל בחלל המזכיר סדנה מראשית ימיה של המהפכה התעשייתית – יישארו מחוץ למיתולוגיה התל אביבית, הנוטה להעדיף חומוסיות וקונדיטוריות ותיקות על פני בתי מלאכה וחנויות פשוטות, אך הם משמרים צורה נדירה ואנכרוניסטית של תל אביביות, בעלת קצב ואופי אחרים, שתתנדף ברגע שבו הם עצמם יסגרו את הדלתות. לממשיכי דרכם הצעירים, לעומת זאת, יש מספיק סיבות טובות לא לבנות על עתיד ארוך טווח כבעל עסק קטן בתל אביב. "50 אחוז מהעסקים הקטנים בישראל נסגרים תוך חמש שנים מיום הקמתם", אומרת ליאת גור, מנהלת ההסברה וההדרכה של התאחדות המלאכה והתעשייה. "הוצאות השכירות, הארנונה, פינוי האשפה וכן הלאה הן כבדות, ובמקביל, לעסקים קשה יותר להשיג אשראי, בניגוד לטייקונים הזוכים לריבית נמוכה. לעסקים קטנים אין רזרבות. במקביל, כ־50 אחוז מהמועסקים במגזר העסקי מוחזקים היום על ידי עסקים קטנים. הם מהווים את מנוע הצמיחה לשיעור התעסוקה, ולכן צריך לעודד דווקא אותם".

"העסקים המוחזקים בדמי מפתח יכולים לשרוד כי התשלום החודשי שלהם מזערי ולא מושפע מהתנודות הקיצוניות שעברו על שוק הנדל"ן, במיוחד במרכז", מוסיפה גור. "דמי המפתח לא יכולים להספיק. בתי עסק שמחזיקים מעמד הם אלה שמתאימים את עצמם לתקופה. נגרייה רגילה לא תצליח להתמודד עם היבוא הזול, אלא אם היא תהפוך לנגריית בוטיק".

על רקע הדברים הללו, ורגע לפני שתל אביב מציינת 107 שנים, תיעדו ליאור עילם וגיא בן נחום – סטודנטים בפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון – שורה של חנויות ותיקות באזור שוק לוינסקי. הפרויקט של השניים לא מסתפק בחגיגת המעטפת הנוסטלגית של בתי העסק וקורא לתושבי העיר לפקוד אותן ולעזור להן להתקיים בפועל. הזבנים המצולמים בפרויקט אינם באמת זקוקים לתיאורים הציוריים והרגשניים שיישארו על דפי עיתון. הם קודם כל זקוקים לעבודה, לתעסוקה, ללקוחות.

עזבו אותם מנוסטלגיה. העסקים הוותיקים בתל אביב (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

מחזיקי המפתחות של שבתאי

נוסד בשנת 1945. "אין כבר עבודה כמו פעם. אני כבר זקן ועושה הכל לאט, בקצב שלי. פותח בתשע, סוגר בשלוש".

כפר גלעדי 24 תל אביב

מחזיקי המפתחות של שבתאי (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

הפיגמנטים של משה סרברניק

נוסד בשנת 1927. "אני דור שלישי בחנות הזאת. סבא שלי, שמואל, פתח אותה והיה מספק חומרי גלם לפצצות של האצ"ל וההגנה, וגם צבעים למצעדי העדלאידע הראשונים של תל אביב. שרדנו כאן כי אף פעם לא היינו טמבוריה סטנדרטית. הרשתות הגדולות השתלטו על כל מה שקשור לשפכטלים וחומרי בניין, אבל אנחנו דאגנו להתמחות במה שקשור באבקות צבע. הרבה לקוחות, בהם אחוז נכבד של אמנים, באים מכל הארץ בשביל לקנות את הדברים שרק אנחנו מביאים. זאת עבודה פיזית – אתה סוחב הרבה דברים, שואף את הצבעים, אבל זה מה יש. לצערי אבא שלי התעסק בזה, לא ביהלומים".

דרך יפו 43 תל אביב

אלטרנטיבה לטמבוריות הסטנדרטיות. הפיגמנטים של משה סרברניק (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

שושנה לוין בדים

מנוהל על ידי צבי לוין, נוסד בשנת 1960. "הסינים עשו לנו בית ספר. תעשיית הטקסטיל הייתה הראשונה לקרוס בעקבות היבוא הזול מסין, שהתחיל להיכנס לכאן בסביבות שנות ה־70. היום כבר אין לטקסטיל שוק מקומי. הגעתי לעסק הזה בעקבות אימא שלי ז"ל ושמרתי על שם העסק המקורי. אני נשאר פה רק כדי לא להישאר בבית. בבית אקבל פקודות מאשתי ואשתגע. מצד שני, חברים שלי כבר יצאו לפנסיה, והם מקשקשים בווטסאפ על בתי הקפה שהם הולכים אליהם. זה מפתה".

הקישון 8 תל אביב

פה כדי לא להישאר בבית. צבי לוין בעסק המשפחתי (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

"הסינים עשו לנו בית ספר". שושנה לוין בדים (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

החנות של יצחק ודורית לוי – כלי בית

נוסד בשנת 1946. "הסוד שלנו הוא שמאז ומתמיד התעקשנו לעבוד בחנות בעצמנו ולא העסקנו עובדים אחרים. לעובדים לא כואב הלב על מה שקורה בחנות, רק לבעלים. בזמן האחרון אנשים הולכים לקניונים בשביל לקנות כלי בית. מצד שני, אנחנו עדיין בדרום תל אביב, ומי שרוצה לקנות בזול בא אלינו. זו חנות שאנחנו מחזיקים בדמי מפתח, אין לנו הרבה ברירה אלא להישאר כאן. מה שכן, לא היינו ממליצים לאף זוג לעבוד כל כך הרבה שנים ביחד".

העלייה 26 תל אביב

חנות כלי הבית של דורית ויצחק לוי (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

נמר מברשות – אברהם כהן

נוסד בשנת 1958. "אני שורד כאן כי החנות מוחזקת בדמי מפתח. בעשורים האחרונים השתלטו על השוק יצרנים שאי אפשר להתחרות איתם, אז אני משתדל לייצר מברשות ייחודיות שיבליטו את המותג שלי. יש לי מברשות לניקיון מקלדת של מחשב, מברשות לניקוי תריסים ואפילו מברשות מעוקלות לניקיון סוג מסוים של אסלות. לקראת פורים הכנתי מטאטאים מיוחדים לאלה שהתחפשו למכשפות או למנקי ארובות. אני משתדל לייצר דברים טבעיים, ומכין את המוצר כבר משלב עבודת הנגרות. בגלל זה אני יכול לעמוד מאחוריו. אני לא אלך עכשיו לים או לשחק שש בש. כל עוד אפשר, אני נשאר פה".

דרך יפו 39 תל אביב

שורד בזכות דמי המפתח. נמר מברשות (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

אופנת לורד – משפחת דניאל

מנוהל על ידי ויקטוריה, נוסד בשנת 1965. "פעם היינו עושים את כל סוגי הבגדים. היה למשפחה מפעל שהחזיק 50 תופרים. היום נשארנו רק עם חולצות גברים, ואת זה אנחנו עושים הכי טוב, עם בדים איכותיים. עד לפני כמה שנים היינו עושים תלבושת אחידה לתלמידי בית ספר. היום אנחנו רואים את הילדים האלה, שגדלו בינתיים, באים אלינו עם הילדים שלהם. זה מביא המון גאווה".

המשביר 2 תל אביב

פעם מפעל עם 50 עובדים. אופנת לורד (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

אופנת לורד (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

טייגר צעצועים ותחפושות

נוסד בשנת 1979. "הצלחתי לשרוד כאן כי תמיד חשבתי צעד אחד קדימה. מי שחושב על המחר – יש לו עתיד. כשראיתי שהשוק של מכשירי הכתיבה הולך לקרוס בגלל הטכנולוגיות החדשות, עברתי לשוק התחפושות והצעצועים. היום אנחנו כבר מתכוננים ליום העצמאות. אפשר להגיד שאנחנו עובדים מחג לחג".

מטלון 33

טייגר צעצועים ותחפושות (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

אומן השחזות – אליהו ואליעזר רחמים

נוסד בשנת 1956. "אנחנו עובדים רק בשביל להעביר את הזמן. העבודה בהשחזות קשה ומסוכנת, אבל מתרגלים אליה. זאת עבודה שמגבילה אותך: אתה סגור במקום הזה, הידיים שלך מתלכלכות, אתה חייב לכבס את הבגדים בתדירות גבוהה. פעם היו באים לכאן נגרים, בעלי מלאכה ומסעדנים ומביאים לנו את כל מה שצריך להשחיז. היום כבר לא באים הרבה אנשים. פעם היינו עובדים פה עד עשר בלילה, היום עד שלוש".

העלייה 46 תל אביב

"עובדים רק בשביל להעביר את הזמן". אומן השחזות (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

אומן השחזות (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

החנות של שלמה – כלי בית

נוסד בשנת 1975. "העסק הזה הוא לא משאת נפשי. הייתי בכלל טכנאי מטוסי מיראז, אבל החנות הייתה שייכת למשפחה אז התגלגלתי לכאן. זה כבר לא אזור של חנויות כלי בית. הצעירים שגרים כאן אמנם באים לקנות, אבל בכמויות קטנות, רק מה שצריכים. אי אפשר להגיד שאני אוהב את העסק. זה לא עניין של אהבה, אלא של הרגל".

השוק 28

לא פה מאהבה. חנות כלי הבית של שלמה (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)

החנות של שמואל – כלי בית

נוסד בשנת 1950. "עד לפני 15 שנה היבואנים היו מביאים אלינו את הסחורה ואנחנו היינו מפיצים אותה לכל הארץ. עכשיו הרשתות השתלטו על השוק, והיבואנים לא צריכים אותנו בשביל ההפצה. הרשתות והסופרמרקטים מביאים את אותה סחורה שלנו, ואנחנו לא יכולים להתחרות איתם. בגלל זה העסק לא ממש הולך".

זבולון 20

חנות כלי הבית של שמואל (צילומים: ליאור עילם וגיא בן נחום)