לחשוב מחוץ לקובייה: איך הפכה דיאנה דלל לגלריסטית ללא גלריה

עד לא מזמן משאת נפשו של כל אמן הייתה להיות מחוזר על ידי גלריה מובילה. להיות אמן בית של גלריה נחשב לשיא ההצלחה של כל אמן צעיר. אבל הימים האלה חלפו והיום הענף נמצא במשבר עולמי – גלריות מסחריות נסגרות בזו אחר זו, ואלו שכן מצליחות להחזיק את הראש מעל המים פחות משקיעות באמנים ישראלים.

דיאנה דלל זיהתה את המשבר הזה כבר לפני שבע שנים. אחרי יותר מעשור כאוצרת בגלריה רוזנפלד במשכנה המיתולוגי ברחוב דיזנגוף, היא הבינה שהזמנים משתנים ושהמודל הקלאסי של אמן־גלריה פשוט לא עובד יותר. היא יצאה לדרך עצמאית ופיתחה פורמט חדשני למדי – גלריסטית ללא גלריה. "הרעיון הראשוני היה שאין צורך בחלל. כשמפנים את האילוץ הזה, האמן והצרכים שלו עומדים במרכז", היא אומרת. דלל עובדת תחת השם "פרסייט" כסוכנת, אוצרת ומנהלת של כמה אמנים בולטים בהם מיכל היימן, אורי ניר ושי איגנץ. אמנם קיימים היום כמה סוכנים ואוצרים שמלווים אמנים, אבל דלל היא היחידה שמשכה אליה אמנים בעלי שם, כאלו שכבר עבדו עם גלריות מסחריות ושיש מאחוריהם תערוכות מוזיאוניות משמעותיות.

למה אמנים מוכרים צריכים את הפורמט הזה?

"דווקא לאמן מוכר ובעל מעמד יש יותר צרכים. יש לו שורה ארוכה של החלטות, ויתורים ומשימות. מדובר בעבודת צוות עם מערכת אמון גבוהה. בסופו של דבר זו בחירה, כי אני לא צריכה אותו והוא לא צריך אותי".

גילי אבישר, אלקטרה סיטי

למה הגלריות לא עושות את עבודת הליווי הזאת יותר?

"גלריות עושות אותה, אבל במינונים שונים. לכל גלריה יש שיקולים ואילוצים משלה, רבות מהן עוסקות בענייני תצוגה והרבה מהמשאבים הולכים לשם".

מלבד העבודה הצמודה עם שבעת האמנים הקבועים שלה, דלל עורכת מדי פעם תערוכות בחללים מסחריים זמניים שעדיין לא הוכשרו. אל תטעו, לא מדובר במקומות מטים ליפול בדרום העיר, אלא בחללי תצוגה מתוקתקים למשעי. בין השאר היא ערכה תערוכה לשי איגנץ במלון נורמן כשעוד היה בתהליכי בנייה ושיפוץ, תערוכה לגילי אבישר בבית קפה עזוב בכיכר המלך אלברט ותערוכה קבוצתית מושקעת במגדל אלקטרה סיטי ברחוב הרכבת.

בחמישי (16.3) תפתח בקומת הקרקע של בניין וויט סיטי תערוכת יחיד לפסלת דוריס ארקין, המוכרת פחות מהאמנים שלה. ארקין עובדת בחומרים גסים ואגרסיביים אבל בעבודת יד עמלנית ועדינה. החלל התעשייתי הגדול ושטוף האור סמוך לשוק הכרמל נראה תפור למידותיה. "חיפוש החלל תמיד תלוי תערוכה, אני מחפשת חלל שמתאים לאופי העבודות. אצל דוריס חיפשתי חלל שיהיה בנוי מתאים. מי שמלווה אותי בתהליך החיפוש הוא האדריכל יואב מסר, הוא מבין את הפוטנציאל של החללים הריקים האלו".

תערוכה קבוצתית של פרסייט, אלקטרה סיטי

אלו בעצם מפלצות נדל"ניות שדוחקות את המעמד היצירתי. את משתפת עם זה פעולה.

"זה לא שיתוף פעולה. אני מחפשת את הערוץ שיכול לתת לי תנאים להציג אמנות כפי שאני רוצה, בלי צנזורה. למרות מה שאת אומרת, הרכבת מגיעה ליעדה".

כי מבחינתם זה יופי – אמנות היא דרך מצוינת לשווק את המקום כאקסקלוסיבי.

"גם מבחינתי זה יופי – אני לא חושבת שקובייה לבנה היא הדבר האולטימטיבי. אני גאה ברעיון שאפשר לשתף פעולה עם גורמים כאלו. זה לא קורה כל הזמן, לא כולם מקבלים ומכילים אותי כי מבחינתם אני סוג של תקלה. אני לא נכנסת לסוף שבוע ונעלמת, אני באה לכאן חודשיים מראש ולומדת את החלל". דלל מעידה שהקשר ההדוק עם האמנים הוא שעומד במרכז והוא לא מתאים לכל אחד. "פרסייט הוא פורמט למתקדמים, הוא מחויבות. מי שנמצא איתי לא רואה את הקובייה הלבנה כפתרון הכרחי אחד ויחיד לפעולות שלו".

דוריס ארקין "כרוניקה", בנין וייט סיטי, יצחק אלחנן 15 תל אביב, פתיחה חמישי (16.3), 20:00, עד 31.3