אמנות עכשווית, כפי שהסבירו לי הילדים: ילדים מבקרים אמנות

הרחבה הגדולה מחוץ למוזיאון תל אביב ביום שני שאחרי פורים נראית כמו מקום מושלם לילדים. החלק המגודר מחוץ לשער הראשי של המוזיאון מלא בדוכני ספרים וצעצועים, בועות סבון מרחפות באוויר, מוזיקה ומזג אוויר אביבי עושים חשק לרבוץ בחוץ. גם בתוך המוזיאון יש כמה תערוכות שבהן ילדים חובבי אמנות יכולים למצוא את עצמם. המרכזית שבהן היא "בשינוי מתמיד", תערוכה אינטראקטיבית לכל המשפחה שנמצאת ממש מימין לקופות. אבל אמנות לילדים זה… ובכן, לילדים. אנחנו מתעלמים כמו גדולים מכל הפיתויים שהמוזיאון ועוזריו משליכים לכיווננו במטרה להנגיש לנו את עולם האמנות, ממשיכים לתוך המוזיאון ולוקחים שמאלה, לתוך תערוכת היחיד של יאיר גרבוז, "אני ציירים".

"אנחנו" זו קבוצה של שישה אנשים: כתב, צלם וארבעה ילדים בגיל בית ספר יסודי. רון, בן 11 וחצי מרחובות; נועם, בן 9 מאלפי מנשה; אנה, בת 8, ואלונה, גם היא בת 8, שתיהן גרות בתל אביב. הרעיון הוא ללכת לתערוכת אמנות מודרנית, כזו שדורשת ידע מוקדם, הכרה עם ההיסטוריה של האמן ושל המדיום ויכולת ריכוז. ברור שאין תחליף להיכרות עם העולם, עם השפה ועם העבודות עצמן, אבל בואו נודה בזה – לרוב המבקרים במוזיאון (באותו יום ובכלל) אין רקע אמנותי שמאפשר להם "להבין" לעומק תערוכה של אמן בכיר. מילא זה, אבל רובנו פסאודו מכירים, כלומר זוכרים מונחים, מכירים דעות של אחרים מקורס נשכח במדעי הרוח ובעיקר מושפעים. מושפעים מהחברים, מושפעים ממוסדות ההשכלה שבהם למדנו, מושפעים מהאווירה בתוך המוזיאון ומושפעים מהאגו שלנו, שגורם למאות מבקרים מדי יום להנהן בכובד ראש מול עבודות שהם ספק הבינו כדי לקבל איזושהי גושפנקה של "שוחרי אמנות". ילדים גם הם לא תמיד מבינים מה הם רואים, אבל לעומת הדיוטות כמוני וכמו רבים אחרים, הם אולי לא יהיו מחויבים להוציא מהפה שיט יומרני שלא מבוסס על ידע אמיתי.

מכיוון שבחרנו ללכת לראות את התערוכות ללא סיור מודרך, ומכיוון שאני בשום פנים ואופן לא יכול להדריך אף אחד, התחלנו בסיור של רבע שעה בחלל רק כדי להתרשם, בלי לדבר על העבודות. כאן נכונה אולי ההפתעה הכי גדולה של הסיור במוזיאון: זה אשכרה עבד. כלומר אף אחד מהילדים (ששייכים לדור הסמארטפון, זוכרים? זוכרים כמה אנחנו אוהבים לדבר על כושר הריכוז שלהם?) לא עשה כלום חוץ מאשר להביט ולהתרשם מציורים/פסלים/שרבוטים של גרבוז, שלמרות ההומור שבהם והרפרורים שכנראה לא אומרים הרבה לילד בכיתה ד', עדיין דורשים ריכוז, יכולת הבחנה וכושר פענוח.

שום טלפון לא נשלף, הבנים חברו זה לזה והבנות שוטטו כל אחת לבדה וכולם התעסקו בלנסות להבין מה גרבוז, למען השם, רוצה מהם. אפילו לי זה היה קשה: המחשבה על כל הנוטיפיקציות שאני מפסיד בזמן שאני מביט בפיסת בד מוכתמת לא היו פשוטות. למעשה רוב ההתעסקות שלי הייתה למנוע מהשומרים לבעוט אותנו משם כי התקרבנו קצת יותר מדי לעבודות.

איפה אפי? אלונה פרג בוחנת ציור. צילום: בן קלמר

הדבר הראשון שניסינו לברר היה אם הם נהנו בכלל, השני היה לנסות להבין מי האמן (שאף אחד מהילדים לא הכיר). למעט אנה אף אחד מהילדים לא באמת נהנה; רון ("זה קצת ילדותי") ואלונה ("היו ציורים מגעילים. עירום, אנשים מכוערים, ציצים, לא ממש נהניתי") היו ראשי המבקרים. לגבי גרבוז הדעות היו… מעניינות.

רון: "הוא יותר מדי ילדותי. הייתי חושב שהוא צעיר אם לא הייתי יודע שהוא מבוגר. הייתי חושב שהוא בן 6 עד 8".
נועם: "לדעתי חלק מהציורים היו מלאי קשקושים, זה כאילו הוא עשה רק כדי שישימו לב אליו. זה בכלל לא נראה קשור לעבודה".
אלונה: "הוא קצת יותר מדי מצייר את מה שבדמיון שלו ויוצא לו לא מובן, הוא מצייר ישר מהראש ולא חושב על זה. זה פשוט יוצא לא מובן ברובו".
אנה: "הוא נזכר בילדות שלו, אם הוא מבוגר. זה נראה כאילו הוא מצייר משהו מהזיכרון כאילו הוא ילד".

אז גרבוז, בן 71 אגב, לא הרשים את הילדים, אבל מה לגבי שאר העבודות? אי הבהירות לגבי נושא התערוכה, וגם לגבי האופי שלה (כלומר אם מדובר בציור, בפיסול או בסיפור) היה מוטיב שחזר ברוב העבודות. למרבה המזל גרבוז ממלא את העבודות שלו בטקסטים, ציטוטים וחלקי משפטים. לדברי נועם, זה נעשה "כדי שלא סתם יצייר אלא כדי שיבינו למה הוא מתכוון, כדי לעזור לצופים".

את התגובה הכי מיידית ייצרה העבודה "ללא כותרת", שתופסת כמעט קיר שלם והיא העבודה הגדולה בתערוכה. 18 בדים שצמודים זה לזה ומייצרים עלילה שגרמה לכל הילדים לתאר אותה באותה מילה: "קומיקס".

שמישהו יקרא לשומר. אורן ברזילי והמבקרים הקשוחים. צילום: בן קלמר

אלונה: "נראה שהוא מנסה למרוח את זה בכוונה כדי לגרום לנו להרגיש".
אנה: "אולי זה משהו מהזיכרון שלו, הוא משתף אותנו במשהו שקרה לו וזו הדרך שלו לגרום לנו להרגיש גם".

מה הוא רוצה לגרום לנו להרגיש?

אין תשובה.

עבודה שייצרה לא מעט דעות ותהיות הייתה "נחסג'נדר, 2014" שגרמה גם לאנה וגם לאלונה לתהות "למה הוא מצייר ציצים בכל מקום" ולהגיע למסקנה ש"אולי זה כדי למשוך תשומת לב".
נועם: "זה נראה כמו משהו שקרה לו בעבר והוא ניסה לשלב את זה עם דברים אחרים בדרך".

למה לא לתאר את הדבר עצמו?

אלונה: "הוא אוהב לסבך, לקחת את הדבר שקרה ולהוסיף לו".

עבודה נוספת ואחרונה לפני המעבר לתערוכה הבאה, אולי זו שמולה בילו הילדים הכי הרבה, הייתה "אימאז' קוראז', 2016", ציור על בד שעליו מודבקים מטבעות מרחבי העולם. המטבעות היו אלה שמשכו את תשומת הלב, עם דעות שנעו מ"הוא שם כסף כדי להראות שהוא עשיר" (רון) דרך "לא היה לו כוח לצייר כסף, אז הוא הדביק" (גם רון) ועד התובנה של נועם: "זה כדי להראות את הארץ שהם נמצאים בה". בסך הכל, אחרי סיור שני בתערוכה הילדים היו משמעותית דעתניים יותר מאשר בסיור הראשון, אבל הדעה הכללית הייתה שהתערוכה לא אסתטית, לא ברורה, גסה, משונה ולא ברור מה האמן רצה מהם.

הקורנפלקס של התת מודע

משם עלינו בגרם מדרגות לתערוכה של שי יחזקאלי, "בשבחי מפולת", תערוכה שמשלבת ציורי בד ענקיים בדומה לתערוכה של גרבוז וכדים, המון המון כדים. אני מניח שאנשי המוזיאון, נוסף ליחזקאלי עצמו, לא ישמחו על התיוג הזה ויעדיפו שם יותר מדויק, למשל "עבודות בחימר" או "חרסים", אבל זה עדיין יותר מכובד מהאבחנה הראשונית של הילדים: "יש פה המון קערות קורנפלקס". גם כאן התחלנו את הסיור בכמה דקות של התבוננות, והפעם הן היו קצרות הרבה יותר. אין מה לעשות, מוזיאונים זה דבר מתיש. כרטיס הכניסה שנותן לך אור ירוק לכל התערוכות הוא חרב פיפיות שמעודדת אותך לראות עוד ועוד כשהמוח מתחיל לאבד ריכוז והרגליים כואבות. לא מפתיע שאחרי חמש דקות בלבד התרכזו כולם על הספסל היחיד, שהיה פנוי למרבה המזל. מצד שני בתערוכה הזו הילדים נהנו יותר והרגישו רוח צעירה. כמה צעירה?
נועם: "16".
רון: "20 ומשהו. הוא מאוד אוהב לצייר הבעות פנים בכל מיני מקומות".
אלונה: "הוא מצייר הכל בהמון צבעים, זה מעניין אבל קצת מתיש".

אל תהיה נאיבי. אנה זברסקי והאמנות. צילום: בן קלמר

שי יחזקאלי (37) קצת יותר מבוגר מההשערות הראשוניות. לגבי העבודות, ציורים כגון "קטיף הפרחים, 2014" ו"ציור, כד וחמסה" הובילו את הילדים לגלות אלמנטים שחוזרים במבט שני כמעט בכל עבודה בתערוכה. נועם: "ממה שאני רואה הוא מצייר חלקים של דברים, חלקים של פנים, בכל מיני מקומות".

איך יודעים שזה פרצוף?

נועם: "הוא ניסה לקחת דמות ולפרק אותה ולצייר אותה על כל הבד".
אנה: "רוב הציורים פה הם של הטבע".

אבל עד כמה זה טבע באמת? זה בצבעי צהוב זרחני וורוד.

אלונה: "הוא לוקח דברים מהטבע וממציא עליהם".
נועם: "למה לצייר ככה עם פרצופים? אולי הוא אוהב ווטסאפ, הוא אוהב אימוג'י".
אלונה: "הוא אוהב את הטבע. אנשים מציירים את מה שהם אוהבים וזה מה שיוצא לו".

לגבי הכדים, לא ממש הייתה הסכמה על הקשר שלהם לתערוכה. רוב הילדים ציינו שאם הייתה להם אפשרות להיות האוצרים, הם היו עושים חדרים נפרדים לכל קבוצת עבודות יחד ולא בוחרים לשלב את הכדים באותו חלל עם הציורים ולערבב ציורים צבעוניים יחד עם ציורי שחור־לבן. "זה יותר מסודר ככה".

השומרים ממהרים לגרש אותנו כי שעת הסגירה של המוזיאון מתקרבת, מה גם שכולנו איבדנו קצת ריכוז. במבואה של המוזיאון הטלפונים נשלפים ומשחק הקלאש רויאל, שכנראה הושהה ליותר מדי זמן, ממשיך. לפני שכולם מתפזרים אני מנסה לברר אם הם היו באים לפה אם לא ההורים שלקחו אותם להתראיין.

נועם: "אמ…".
אלונה: "לא".
אנה: "זו החלטה של אימא שלי".
נועם: "אני הייתי נשאר אם היה באמת משהו שמעניין אותי ולא רק ציורים. פיסול היה הרבה יותר מעניין אותי לראות. אם היו דוכני אוכל והיה אפשר לאכול הייתי נשאר הרבה יותר".

אז גם אם לא מדובר במבקרים שיגרמו לגרבוז ויחזקאלי לרעוד מפחד, חבל לבטל את הרעיון של דוכני אוכל ושתייה בתוך המוזיאון. אבל התובנה המבריקה ביותר עולה כשהילדים נשאלו מדוע לדעתם האמנים האלו מציגים במוזיאון מלכתחילה, ומספקים פרפראזה אדירה לפרק ההוא מסיינפלד: "כי הם אמנים מפורסמים".

5 אטרקציות אמנותיות לילדים

בשינוי מתמיד

התערוכה לכל המשפחה במוזיאון תל אביב נפתחה בדצמבר ומאז היא לא מפסיקה להשתנות. מדובר בחלל שבו המבקרים עצמם מוזמנים ליצור ולשנות את העבודות במטרה להפוך אותו לשונה בכל ביקור.

"בשינוי מתמיד", מוזיאון תל אביב לאמנות, שד' שאול המלך 27 תל אביב, שני, רביעי ושבת 10:00־18:00, שלישי וחמישי 10:00־21:00, שישי 10:00־21:00, 03־6077020

גיבורי על

שלוש תערוכות במוזיאון הקומיקס בחולון שייתנו לילדים פרספקטיבה על הרקע האמנותי שמאחורי גיבורי העל שהם מכירים ויעזרו להם לצאת הכי גיקים בשכבה. זה בסדר, טוענים שגיקים זה קול היום.

"כוחות על, גיבורי על כמקור העוצמה", המוזיאון הישראלי לקומיקס ולקריקטורה, ויצמן 61 חולון, שני ורביעי 10:00־13:00, שלישי וחמישי 17:00־20:00, שבת 10:00־15:00, 6521849־03

סדנת המיחזור

הסדנה שבמוזיאון ישראל מעודדת ילדים לא רק למחזר אלא גם ליצור אמנות מחומרים ממוחזרים. חומרי הגלם מגיעים ממפעלים ברחבי הארץ והתוצאה היא פסל סביבתי. כן, זה היה משחק מילים מכוון.

סדנת המיחזור, מוזיאון ישראל, שד' רופין 11 ירושלים, שלישי 16:00, 20 ש"ח, 02־6708963

פארק המדע

הידעתם? יש סיבה לנסוע לחדרה, או לפחות לאזור שלה, ולסיבה הזו לא קוראים בית הפנקייק. פארק המדע שצמוד לטכנודע מציג מתקנים ומוצגים שמדגימים עקרונות פיזיקליים, מקול, דרך אור ועד אנרגיה. זה בחוץ, זה כיפי וזה טכנית לא לגמרי בחדרה.

פארק המדע, גבעת אולגה, ראשון־חמישי 9:00־17:00, 48 ש"ח, 04־6333505

דולס ארט 3

התערוכה הזו נסגרת ב־25 במרץ כך שמדובר בקריאה אחרונה למי שלא ביקר בה או לא שמע עליה. התערוכה מציגה בובות מרהיבות במיוחד, בטח בהתחשב בעובדה שמדובר באמנות קריפית בדרך כלל. כן, יש דבר כזה "בובות לכל המשפחה".

"דולס ארט", מוזיאון יפו, מפרץ שלמה 10 יפו, חמישי 10:00־16:00, שישי 10:00־14:00, שבת 10:00 ־17:00, 25־30 ש"ח, 03־6813624