שיבת המשיח: החדש של ד'אנג'לו מוזר לפחות כמוהו, וטוב שכך

שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מפרפקציוניזם. זו המפלה הגדולה של האמנות, ששואבת בדרך כלל יותר משנאה עצמית מאשר מאהבה גדולה ליצירה. פרפקציוניזם אף פעם לא יחליף פרודוקטיביות, בין היתר כי זה מרתק לראות אמן צועד, טועה ומכוון את עצמו מחדש, גם אם במחיר של כמה יצירות טובות פחות – זה עוזר לקהל להיות מעורב רגשית בקריירה שלו, להיות חלק מהתהליך. מי שבוחר בכל זאת בפרפקציוניזם, מי שלא יכול לשחרר, לפעמים מייצר אי יצירות כאלה, שהופכות למיתולוגיות על אי היותן. אלו בדרך כלל לא מגיעות לעולם או מגיעות ומדכאות את כל מי שאיכשהו עדיין לא הספיק להתקדם הלאה בשנים שחלפו.

כל זה נכון בדרך כלל, אבל לא נכון לגבי "Black Messiah" של ד'אנג'לו. הוא לא אלבום פרפקציוניסטי כי הוא לא מושלם והוא נהנה מהיותו כזה. הוא לא מנסה להשלים פערים של 15 שנים, להסתגל למציאות שבה ההיפסטרים השתלטו על האר אנ' בי, שבה ההיפ הופ נהיה מוזר ואקסצנטרי מתמיד, ומיינסטרימי ומתחבק עם אובמה בבית הלבן מנגד. לד'אנג'לו לא אכפת מזה בדיוק כמו שלא אכפת לו מסיכום השנה של פיצ'פורק.

14 שנים לאחר אלבום המופת "Voodoo", שניצב בשעתו בחזית גל הנאו סול, ד'אנג'לו יוצא מהיערות. כשהוא נכנס אליהם אז, העיניים של אמריקה, ואמריקה השחורה בפרט, היו נשואות אליו, לקול המדהים, למלודיות הרצחניות וגם, אין מנוס מלהודות, לקוביות בבטן. בשעתו הוא אמר לקווסטלאב, מתופף הרוטס שהיה דמות מפתח ב"Voodoo" ועבד גם על "Black Messiah" (וככל הנראה שגם על אינספור גלגולים גנוזים שלו לאורך השנים), שהתוכניות שלו לחופשת הקיץ הן "ללכת ליער, לגדל זקן, להשמין, לשתות אלכוהול". הוא קיים, ועל הדרך סיפק את אחד מ"משברי האלבום השני" – גם אם באלבום השלישי דווקא – המתסכלים בתולדות המוזיקה העכשווית.

אז לאן ממשיכים אחרי אלבום שהיה גם ללהיט וגם ליצירת מופת מוערכת? במקרה של ד'אנג'לו, התשובה דומה לזו שסיפקו בשעתם חברי דה לה סול עם "De La Soul Is Dead" הקלאסי. אחרי כל שנות העבודה האלה היה אפשר לצפות מד'אנג'לו לאלבום קונספט מתוקתק, תפור טוב-טוב. "Black Messiah" הוא לא כזה, וזה דווקא מה שהופך אותו למצוין ואותנטי כל כך. השירים מסודרים אחד אחרי השני בסדר לא מחייב, בעוד ד'אנג'לו עובר על כל הסעיפים וסוגי הסאונד שמעניינים אותו. יש בו את מה שנעדר בדרך כלל מאלבומים שעבדו עליהם יותר מדי: שמחה וחדוות יצירה אמיתית, אבל המכלול הוא אפלולי, גרובי וקצת נוירוטי, עם דגש על סאונד של להקה. הפעם חד משמעית לא מדובר באלבום לזיונים. ד'אנג'לו מתעניין עכשיו יותר בפוליטיקה מאשר בזיונים.

אפילו סינגל הבכורה הלוהט "Sugah Daddy", שמתאים לתפקיד מבחינת הטקסט ונשמע כמו שיר אבוד של פרינס (עם פסנתר סטייל ברט בכרך) מזכיר מוזיקלית דווקא את "Devil's Pie" מ-"Voodoo", שהיה הסמן הפוליטי של האלבום ההוא. "Black Messiah" מסרב להיות תבנית למוזיקה חדשה כי הוא עסוק מדי בלהיות אנציקלופדיה סכיזופרנית של מגוון רחב של פופ, רוק וסול. האלבום גם לא מפסיק לחתור תחת אותו "שיר אהבה", שהיה אחד מהקלפים החזקים של ד'אנג'לו של פעם. ב-"Really Love" הקול שלו אמנם ממריא לגבהים הישנים, כמעט כתצוגת תכלית לתווים שהוא עדיין מסוגל לקלוע אליהם, אבל המבנה שלו מונע ממנו להיות שיר פופ קונבנציונלי: יש בו לופים אובססיביים של גיטרה ספרדית, כינורות שמזכירים את העיבודים של ואן דייק פארקס וד'אנג'לו ממלמל את המילים, מסתובב סביב עצמו (ואולי ככה זה באמת אהבה). הוא מסרב לקונבנציות הישנות, זורק מהחלון את הפרסונה של המאהב.

כפי שד'אנג'לו עצמו הסביר בטקסט קצר ששוחרר לצד האלבום, בכותרת היהירה למראה "Black Messiah", המשיח השחור הוא לא הוא עצמו אלא המפגינים בפרגוסון ובקהיר – "כולנו צריכים לשאוף להיות המשיח השחור". זה נחמד, אבל לא צריך להיתמם ולהצטנע בכוח. ברור שהכותרת מתייחסת גם למעמד שהולבש על ד'אנג'לו לפני 14 שנים וגרר אותו לתהומות חרדת הביצוע. אבל מה שנהדר ב"Black Messiah" הוא שהוא באמת מסרב להיות "משיח שחור" לז'אנר שלו. באלבום השלישי ואחרי כמעט 20 שנות קריירה, ד'אנג'לו סוף סוף הוציא אלבום שהוא מוזר לפחות כמוהו עצמו.

בשורה התחתונה רומיאו נהרג בהפגנה בפרגוסון, אבל ד'אנג'לו כאן כדי להישאר

[tmwdfpad]