בצק אלים: הסרט "עוגה" מוכיח שג'ניפר אניסטון יכולה לעשות דרמה

גיבורות של סרטי מחלה, כמו אליס ב"עדיין אליס" והייזל ב"אשמת הכוכבים", לרוב נושאות את סבלן בחן ובאיפוק, ומעוררות בצופים הזדהות והערכה לאומץ שבו הן מתמודדות עם גורלן האכזר. קלייר בנט, לעומתן, אינה נחמדה כלל וכלל. מאז התאונה שריסקה את גופה היא צינית וכעוסה, ותוקפנותה מרחיקה מעליה את האנשים הסובבים אותה. אפילו בקבוצת התמיכה לנשים עם כאבים כרוניים היא אינה רצויה. אחת מחברות הקבוצה התאבדה והאחרות מתקשות לסלוח לה, כאילו היא עשתה את זה להן. רק קלייר מעזה לחשוב ולהגיד שהתאבדות היא אופציה, ובהזיותיה היא מפתחת מערכת יחסים עם רוחה של המתה (אנה קנדריק). היא אף יוצאת לחקור את חייה ואת מותה, וכך היא פוגשת את בעלה החתיך (סם וורת'ינגטון). אבל גופה ונפשה דואבים מכדי שהמפגש יהיה סקסי או רומנטי.

ג'ניפר אניסטון מגלמת את כאביה של קלייר בכל תנועה והבעה. צלקות על גופה ועל פניה הנפוחים מבטלים כל רמז לנרקיסיזם, ובעייפותה התמידית היא אוזרת די כוחות רק לשקר לאנשים (או לחלופין להטיח בפניהם אמיתות קשות שהם מנסים להדחיק), כדי לבלבל אותם ולהשיג מהם מה שהיא רוצה. דמותה אינה מקלה על הצופים לאהוד אותה, ולצורך כך נמצאת לצדה עוזרת הבית הנאמנה סילבנה, שמסיעה אותה לכל מקום ועושה עבור קלייר הרבה יותר מכפי שנדרש ממנה במסגרת תפקידה. סילבנה מאזנת את הנוכחות הדוקרנית של קלייר בנדיבות לב מרגשת, ואדריאנה ברזה הנהדרת ("בבל") מצליחה להפוך את האישה הטובה (כמעט מדי) לדמות שלמה. נסיעתן המשותפת לטיחואנה במטרה לרכוש כדורים ללא מרשם מניבה דינמיקה נחמדה בין שתי הנשים. לעומת זאת, המפגשים ההזויים עם נינה המתה נראים כגחמה תסריטאית יותר מאשר כהתפתחות טבעית של הדרמה, וכך גם הקו העלילתי הלא משכנע שהעניק לסרט את שמו.

התסריט מאת פטריק טובין, המבוסס על סיפור קצר פרי עטו, אינו ממהר לחשוף את פרטי האירוע שצילק את חייה של קלייר. וכך, אף שאין כאן עלילה סוחפת, אלא תבנית אפיזודית שבמרכזה דמות שמסרבת להתפתח, החשיפה המאוחרת טוענת את הסרט במתח רגשי. עם זאת, ב־20 הדקות האחרונות הסרט מגשש את דרכו, פותח את הדלת לסנטימנטליות שנזהר ממנה קודם לכן ומתקשה להגיע לשוט הסיום המוצלח שלו.

מתוך הסרט "עוגה"

רוב המבקרים בארצות הברית שיבחו את הופעתה של אניסטון (שזיכה אותה במועמדות לגלובוס הזהב) בתפקיד דרמטי החורג מהרפרטואר המקובל שלה, אך פטרו את הסרט כפושר. הם היו הרבה יותר נדיבים כלפי "עדיין אליס" שיצא למסכים כמה שבועות לפניו. לטעמי "עוגה" פחות צפוי ומעניין יותר מסרט האלצהיימר, שלא הצליח לרגש אותי.

השורה התחתונה: אניסטון בהחלט יכולה לעשות דרמה, אבל יותר יפה לה קומדיה