המשרת: ג'אנגו עם מעצורים

כשאופרה ווינפרי מתגייסת לסרט, זאת התגייסות לקידום האוכלוסייה השחורה. הפעם האחרונה שמלכת הטוק שואו נראתה על המסך הגדול הייתה לפני 15 שנה ב"חמדת", עיבוד לרומן מאת טוני מוריסון על עבדים משוחררים. ב־2009 ווינפרי העניקה את שמה כמפיקה ל"פרשס", סרטו המהולל יתר על המידה של לי דניאלס על נערה שחורה שגואלת את עצמה מחיים של סבל. עכשיו היא מככבת בסרטו של אותו דניאלס דל הכישרון, המתאר את השינויים במעמד השחורים בארצות הברית מנקודת מבטו של בטלר שחור ששירת בבית הלבן מימי אייזנהאואר ועד רייגן.

ווינפרי מגלמת את אשתו של אותו בטלר, שכל שאיפתה בחיים היא להיות מוזמנת לבית הנשיא ובינתיים היא קצת בוגדת בבעלה עם השכן (טרנס האוורד). זה תפקיד סתמי לגמרי והוא מעצים את הפספוס של הסרט, שמבזבז קונספט מעניין על קומוניקט ארוך ורזה. זה לא מנע מ"המשרת" לעורר דיבורי אוסקר ולהפוך ללהיט בארצות הברית. ההתגייסות הכללית לטובת הנושא החשוב בולטת גם בליהוקם של שלל כוכבים לא מתאימים לתפקידי הנשיאים – רובין וויליאמס כמעט בלתי מזוהה כאייזנהאואר, ג'ון קיוזאק עם אף מעובה כניקסון, אלן ריקמן כרונלד רייגן וג'יין פונדה כזוגתו ננסי. בשרשרת הנשיאים המתחלפים, רק ליב שרייבר מספק כמה דקות טובות כלינדון ג'ונסון הגס אך היעיל (ממושבו על האסלה הוא מעביר חוק נגד אפליה גזעית).

פורסט וויטאקר מגלם באיפוק חד ממדי את ססיל גיינס, שנולד וגדל בחוות כותנה בדרום בשנות ה־20 של המאה שעברה. הסצנות הראשונות דומות מדי לדברים שראינו בסרטים על עבדות, אף שהן מתרחשות יותר מ־50 שנה אחרי ביטולה. כנער, גיינס לומד להגיש לשולחן, וכך מגיע להיות בטלר שפל רוח בבית הלבן (על פי הסרט, כל המשרתים על שולחנות הנשיאים במהלך השנים הם שחורים, ואף אחד אינו מתייחס לצרימה שבעניין).

מעמדתו בשוליים הוא רואה את ההיסטוריה נפרשת, ואינו פוצה פיו. את רוח המרד נושא בנו (דיוויד אויילוו), שהופך ללוחם זכויות אזרח, נעצר שוב ושוב וגורם אי נחת לאביו (הבן השני מתגייס למלחמת וייטנאם, בשביל האיזון). החיץ הדורי הזה כבר הפך לקלישאה, ו"המשרת" אינו עושה איתו שום דבר מעניין או פורה מבחינה דרמטית. קשה שלא לשוב ולהתרגש עם גיינס למראה בחירתו של אובמה לנשיאות אחרי עשרות שנים של השפלה גזעית, אבל עד אז הכל תיאורטי, ונמיכות הקומה של המשרת לצד ההיסטוריה הסוערת (גיינס מציע תה לז'קלין קנדי שחליפתה הוורודה מגואלת בדם בעלה) אינה מניבה את האימפקט המתבקש. אפילו דמויות המשנה הצבעוניות (בהן קובה גודינג ג'וניור כמשרת דברן) משעממות, וזה סימפטום בולט לבינוניות הכללית.