חורים ברשת

כשסוף סוף יש נבל־על שחור בסרט קומיקס מהשורה הראשונה, הוא הופך למשרתו של נבל־העל הלבן. זה מעליב, על אחת כמה וכמה משום שנראה שהיוצרים כלל לא הבחינו שזה מה שהם עושים. אלקטרו, שזו בכורתו הקולנועית, הוא אחת הבעיות העיקריות של הפרק הנוכחי בעלילות איש העכביש. כל עוד הוא מקס דילון – מהנדס חשמל משקפופר ודחוי חברתית שמעריץ את ספיידרמן קצת יותר מדי – הוא דמות מעניינת, וג'יימי פוקס מגלם היטב את האמביוולנטיות בדמותו. אבל כשהוא נופל לאקווריום של צלופחים חשמליים והופך ליצור דיגיטלי גדל קומה וכחלחל, הוא נעשה מקור אנרגיה סתמי, גם אם הרסני. וכשהארי אוסבורן (דיין דיהאן) מגייס אותו לנקום בספיידרמן, הוא נשמע כמו כלב מאולף להוראותיו של העלם, והסרט חוטא מבלי משים בגזענות מוסווית (תופעה אופיינית לסרטי פנטזיה).

אוסבורן, חבר ילדות של פיטר פארקר ויורש תאגיד אוסקורפ, הוא נבל מוצלח יותר, ודיהאן האנדרוגיני מעניק לדמות הרבה יותר עומק ואנגסט משהיה לה כשגולמה על ידי ג'יימס פרנקו בסבב הקודם. גם אנדרו גרפילד הוא שחקן טוב יותר מטובי מגווייר, ותפקידה של אמה סטון המלבבת מוגדר כאן באופן שלם יותר, כאהובתו של פיטר וגם כדמות בפני עצמה – אישה מוכשרת שיודעת מה היא רוצה. שלושת השחקנים כמעט מפצים על התסריט הפרום, שנתפר בחוט מכליב ואינו מצליח לצבור דרייב עלילתי.

כשאנחנו פוגשים את פיטר בתחילת הסרט הוא כבר גיבור על מנוסה, והוא נהנה להיות כזה, קצת יותר מדי לטעמי. בסיקוונס אקשן סוחף, ספיידרמן נאבק בשודד פלוטוניום רוסי (פול ג'יאמטי לגמרי לא מזוהה) תוך כדי שהוא מתבדח עם עצמו כמו היה ג'ון מקליין. רק שמקליין עושה את זה טוב יותר. בשיא המאבק ספיידי מתחיל לראות חזיונות שרודפים אותו לאורך הסרט כולו – קפטן סטייסי (דניס לירי), אביה של גוון שרגע לפני מותו בסרט הקודם השביע את פיטר שיתרחק ממנה כדי לא לסכן אותה, חולף בתמונה כהד לאותה הבטחה. אלא שהקונפליקט של פיטר ברור ומהדהד גם בלי רוחו הנודניקית (והפטרונית) של האב. יש כאן ניסיון ליצר מארג של יחסי בנים ומורשת אבותיהם המתים – פיטר מגלה לראשונה את קורות אביו שנודע לשמצה (קמפבל סקוט) ואילו הארי נאבק בגנים המקוללים שהוריש לו אביו השנוא (כריס קופר) – אבל במקום להעצים את הדרמה, ריבוי האבות הזה מייצר בלגן.

מה שעובד היטב הוא מה שעבד גם בסרט הקודם – סיפור האהבה בין פיטר וגוון נשכר מהכימיה בין גרפילד וסטון (כרגע בני זוג גם בחיים) ומכישוריו של מרק ווב כבמאי של רומנטיקה. סצנות האקשן המעטות טובות בהחלט, והסצנה ההכרחית עם הילד מרגשת גם כאן.

השורה התחתונה: האקשן המשובח והכימיה בין הכוכבים מתניעים את התסריט המבולגן