פי אלף יותר טיים אאוט: ביקורת שיכורה על הסטלאר בר

האח הקטן של פונדק דה לוקס הוא המקום האלגנטי ביותר לאבד בו את האלגנטיות שלכם. נועה בונה חזרה עם רשמים של נסיכת מונקו מבילוי גבוה

סטלאר בר. צילום: תמיר מוש
סטלאר בר. צילום: תמיר מוש
29 במרץ 2017

אני נהנתנית. לא משנה לי אם יש צ'ופצ'יק רוחבי ליד חשבון הבנק, אני חייבת לחיות טוב. למרות שהוריי גידלו אותי בחלק הצפוני של העיר עם כל מיני ערכים (איכס) וחשיבה ליברלית הנושקת לקומוניזם (בעעעע), בדמיוני נולדתי להיות יורשת עצר, אולי נסיכת מונקו, ולכן עליי לנהוג בהתאם. אני יכולה לאכול קרפצ'יו וסביצ'ה בכל שעות היממה, מזמינה שולחן למסעדות יוקרה שלושה שבועות מראש ונרטבת מהמחשבה שהמערכת שלנו כל כך קרובה לבסטה. אז לשם שינוי החלטתי לעשות לעצמי טובה וללכת לנישה מאוד אהובה עליי – נקסט דורים. משהו בברי אוכל הצמודים למסעדות גדולות והיכולת לעשן במקום עם סירקולציית אוויר באישור משרד הבריאות הופכים את הבילוי לאידיאלי.

עוד כתבות של נועה בונה:
למה כולנו כל כך מפחדים מדחייה? 
ביקורת בר מחוץ לעיר: אוסקר וויילד 
ביקורת שיכורה על הפושן בר 

אמצעי טשטוש

מאחר שלא הספקתי להחליף בגדים מיום העבודה מצאתי את עצמי נראית כמו הדודה מאשדוד שעשתה פריקי פריידי עם הבת שלה ועכשיו היא צריכה לתמרן את חייה בגוף של בחורה בשנות העשרים המוקדמות לחייה. לשם המאורע החלטתי לבחור במקום שעוד לא הייתי בו – הסטלאר בר, בר הנקסט דור של פונדק דה לוקס ביפו. השותף שלי לפשע הפעם הוא עידו, חברי הטוב מגיל 3 שמגיל 8 קורא לי "כלבה מטונפת" אך עדיין נשאר בראש רשימת "האנשים הכי Likeable שפגשתי". קניתי לנו בקבוק יין לבן זול ובמבה וישבנו בחנייה מתחת לדירה של חברתנו אשר גירשה אותנו למען מטרות מין. "היום אנחנו בגבוה", אני לוקחת שלוק ומחמיצה פנים לנוכח הטעם המזעזע של המוצר. "את בטוחה?", הוא דוחף חופן במבה לפה במבט מיואש.

חברים מגיל 3. צילום: תמיר מוש
חברים מגיל 3. צילום: תמיר מוש

מוזיקה

עוד כשהגענו ונאבקתי במתלה כדי לתלות את הז'קט והתיק שלי שמנו לב שהקו המוזיקלי מגניב לאללה. הוא נע בין רימקסים של דיסקו לשירים מוכרים דרך רוק קלאסי ועד האוס מלודי. מעטות הפעמים שהיה במקום פלייליסט מוכן מראש שהביא אותה ככה מבלי לעשות חור בראש.

הימרחות

כמובן שהתיישבתי על הספה הנוחה. כעידו החווה מבט אל פינת הבר כמו כל אדם נורמאלי צעקתי לו שהוא מפגר ושהלילה אנחנו יושבים על הספה. מיותר לציין שכאשר התחלתי לראות קצת כפול פשוט נשכבתי עליה בנונשלנט.

סטלאר בר. צילום: תמיר מוש
סטלאר בר. צילום: תמיר מוש

שירות

דעתי משוחדת, כי לאחר שהתוודעתי לכך שאני ואורי, אחד מבעלי המקום, גרים באותו בניין – האווירה הסחבקית השתלטה על הבילוי. מבלי למצמץ נשלף לפנינו בקבוק קוניאק בן 43 שנה מאיזו מבשלת בוטיק (לא מצאתי את עצמי בכל דיבורי האלכוהול) והבנתי: נועה, הצלחת להגיע לגבוה. "ערב קוניאק!", צעקנו. הזמן שלקח לאוכל ולדריניקים להגיע לא היה קריטי עוד, ולדי הברמן/מלצר היה אחלה גבר אבל לא ידעתי מתי הוא לקח הזמנה אם בכלל, לא ידעתי מה השעה, רק ידעתי שיש צ'ייסרים של קוניאק, זה יורד קל בגרון ואני נהיית דפוקה מצ'ייסר לצ'ייסר. בדומה לטראק והפונדק גם כאן השירות על אותו קו: היפסטרים שמבינים באלכוהול.

שירות היפסטרי שמבין. צילום: תמיר מוש
שירות היפסטרי שמבין. צילום: תמיר מוש

דרינקים

כאמור, זה היה ערב קוניאק. מעבר לצ'ייסרים שעיטרו את שולחנינו כל הערב הזמנו מוחיטו קלאסי עם טאצ' פירותי (אפרסק? משמש?) ומרגריטה (עידו פמיניסט והוא לא רואה בבחירות שכאלה איום על הגבריות שלו). הקוקטיילים היו סטנדרטיים לחלוטין.

סטלאר בר. צילום: תמיר מוש
סטלאר בר. צילום: תמיר מוש

אווירה

כיאה לנקסט דור האווירה בסטלאר קלילה. העיצוב פשוט, האוכל איכותי כמו אצל אחיו הגדול, האלכוהול נמצא במדף העליון אבל האצבע קלה יותר על ההדק. צ'ייסרים נמזגים כל הזמן, הברמן צועק למלצר, המלצר צועק לאחד השותפים והכל ברוח טובה. התרוצצנו ממקום למקום, ישבנו על הבר, חזרנו לספה, מתתי על הספה, חזרנו לחיים, אכלתי דג נא. עצם העובדה שניתן לעשן במקום מבלי להרגיש שאתה אוכל מאפרה הופך את הסטלאר למקום טוב באמצע: בין יוקרתי ליומיומי.

סטלאר בר. צילום: תמיר מוש
סטלאר בר. צילום: תמיר מוש

עישון

מותר לעשן במקום הודות לסירקולציית אוויר נכונה ומאושרת.

מי אמר דודה מאשדוד ולא קיבל? צילום: תמיר מוש
מי אמר דודה מאשדוד ולא קיבל? צילום: תמיר מוש

מדד הקיא

אני לא יודעת מה עובר על תל אביב בשנים האחרונות אבל למישהו מאוד אכפת שנקיא בתחושה טובה. השירותים בסטלאר צרים, מוארים, זרועי מראות ויפייפים למות. התאורה שם מושלמת לסלפי שלפני פיפי או לתמונה מביכה של חברה מקיאה ובזויה שרוצה להיראות פאביולס בזמן שהיא מחזירה את נשמתה לבורא עולם. למרות שיש תא אחד הוא כל כך נקי שכמעט הרגשתי לא נעים לעמוד על האסלה.

לא הרגשת נעים,אה? צילום: תמיר מוש
לא הרגשת נעים,אה? צילום: תמיר מוש

מדד המאנצ'

הסטלאר הצליחו להביא את המאנצ' לגזרה הגבוהה. המנות קטנות ואידיאליות לחלוקה כך שנוצר מצב שהשולחן הועמס בכל טוב ואני ועידו היינו ברקיע השביעי. התחלנו בצלחת גבינות מצרפת לצד אגוזי מלך, ריבת אגסים ולחם (שעשוי כמו שלחם צריך להיות). עשה לנו את זה בטירוף. המשכנו לשמלץ הרינג (שזה השם הכי יהודי לדג מלוח) שגרם לי לסמס לאימי הפולנייה ולהיות גאה שאני נהנית מאכילת דג מלוח. לאחר מכן הגיעה מנת סלמון כבוש נהדרת וסיימנו בכוסמת עם שלושה סוגי פטריות שנראתה כמו מג'דרה אבל הייתה פי אלף יותר טעימה ממג'דרה. קינחנו עם "תותים פרש" המכילה תותים בשמנת עם גרידת תפוז. היו שם טעמים מבלבלים שלא הצלחנו להבין כל כך, אבל אחרי כמה ביסים התרגלנו וגם מנה זו מצאה את דרכה לתוך הבטן שלנו.

גבינות צרפתיות. צילום: תמיר מוש
גבינות צרפתיות. צילום: תמיר מוש
שמלץ הרינג. צילום: תמיר מוש
שמלץ הרינג. צילום: תמיר מוש
סלמון כבוש. צילום: תמיר מוש
סלמון כבוש. צילום: תמיר מוש
כוסמת שלושה סוגי פטריות. צילום: תמיר מוש
כוסמת שלושה סוגי פטריות. צילום: תמיר מוש
תותים פרש. צילום: תמיר מוש
תותים פרש. צילום: תמיר מוש

ולסיכום

האווירה קלילה, השירות מגניב (גיליתי שיש דבר כזה שירות מגניב) והמקום לדייטים ולישיבות עם חברים כאחד. קבוצות גדולות פחות ימצאו את עצמן בסטלאר וכך גם הפיקאפיסטים שכן, לרוב מגיעים למקום כמו זה עם מטרה ברורה.

Stellar, עולי ציון 7 תל אביב, ראשון-חמישי ושבת, 19:30-אחרון הלקוחות